ממש ריפרפתי על העיתון היום כי לאחר קצת פחות משש שעות שינה, נסיעה מעייפת ומפוקקת לחיפה על הבוקר, שעתיים על הבוקר של מכניקת רצף, הרצאה שוחקת של הדוקטורנט האחראי עליי על נושא שאין לי מושג ירוק בו, ממש לא התחשק לי להתעמק בכל הכתבות (כרגיל) אבל בכל זאת קראתי מספיק בשביל להיתקל בידיעה שעסקה בבנימין נתניהו ומלחמתו בפייגלין.
בקצרה אומר שעקב הפריימריז בליכוד, שחשף שלפייגלין (הקיצוני שלא יודע שהוא קיצוני) יש תמיכה של 15% ממצביעי תנועת הליכוד, רבים מצמרת המפלגה החלו לחשוש שגורמים ימניים קיצוניים ישתלטו להם על התנועה (או כבר עשו כן). בכלל, זמן האחרון, אחרי פרישת שרון המתון, הליכוד מנסה להוכיח לציבור שהוא סמן ימני לעומת שרון וסמן שמאלי לעומת פייגלין ולמרות שעל הנייר זה נראה כמו משהו שקל מאוד לעשות ואפילו ראוי שיעשה בפועל זו משימה מאוד מאוד קשה לשים דגש על דברים שיבליטו את עובדת היות רצון הליכוד לכונן מפלגה ימנית אך לא ימנית מדי. הציבור מבולבל מדי.
בכל מקרה, נתניהו נבחר והדבר הראשון שהוא עשה זה לשנות את חוקת המפלגה שלא תרשה למתמודדים בעל עבר פלילי לרוץ לראשות התנועה, להתמודד תחתיה לכנסת ולהתמודד בפריימריז הכלליים ובכך לחסום את פייגלין מלמשוך לביבי את התנועה מתחת לרגליים.
אני שמח שמפלגת שלטון במדינת ישראל היתה צריכה להגיע למצב כל כך עגום ומכוער בשביל שתיכנס לחוקה שלה, תוך כדי הבלטה צורמת לכך שאין חוק כללי לעניין זה, הגבלה על אנשים עם עבר פלילי. כל כך צורם העניין שהדבר היחיד שמעניין ראשי מדינה בישראל לגבי עבריינים היא המיקום שלהם בקשת הפוליטית והכוונות המפלגתיות שלהם (כולל שיעורי התמיכה שלהם בתנועה).
עבריין הוא עבריין הוא עבריין ולצריך לחוקק לאלתר חוק שאדם שנמצא אשם בפלילים יעוף מכל מדרגות הכנסת. שום חסינות ושום נעליים.
