"אתה יודע את מי אתה מזכיר לי?" שאל אותי חבר להגנ"ש. "ניקולס קייג'" עניתי לו בלי להתבלבל. "נכון! אמרו לך את זה פעם?" הוא תהה. "אתה רק הבן אדם ה-40 בערך שאומר לי את זה" השבתי. מאותו רגע הוא החל להטמיע את העובדה שאני מזכיר לו את ניקולס קייג' כמעט בכל מי שהיה לו אוזניים, כולל חיות המשק שהיו ביישוב. את העובדה שאני מזכיר, כשבא לי, את ניקולס קייג' מוכרת לי אולם עדיין איני בטוח כמה אני מזכיר לאנשים אותו. "זה בגלל האף" אמרתי לו אבל הוא אמר שאין שום קשר ומדובר בצורת הדיבור. אפשר לומר שדי נשמתי לרווחה שאני לא מזכיר לו חיצונית את ניקולס קייג' כי הוא די מכוער לטעמי.
השיא היה שכאשר עמדנו בתור באיזה דוכן אוכל הוא פנה את חייל לא מוכר וניסה את כוחו בלשכנע אפילו אותו: "תגיד, נכון שהוא מה-זה מזכיר את ניקולס קייג'?!" (האמת, הפעם, זו היתה התרשמות חיצונית בלבד של אותו חייל שלא כללה דיבור שלי או אופן התבטאות). אותו חייל ענה בפשטות: "האמת היא שאני שונא את ניקולאס קייג'". צחקתי ובירכתי אותו "כל הכבוד" על התשובה הלא צפויה ועל ההתחמקות האלגנטית מהניסיון הדבילי של החבר להפיץ את הדיעה הזדונית שלו.
אגב, עוד באותו הגנ"ש התווכח איתי אחד הילדים אם אני רוסי או גרמני. מכיוון שאלו שתי האופציות שהוא נתן לי הוא הרגיש מאוכזב שאני לא בוחר באף אחת מהן. "אני צבר" השבתי לו והוא התעקש שאני אחד מהשניים שלעיל. זה הזכיר לי ויכוח ישן שהתחולל כאשר הייתי בן 10 בערך. אז ניגש אליי איזה בן 8 והתווכח איתי שאני רוסי. אני משער ששיער שטני ועיניים תכולות הם כל מה שצריך בשביל לשכנע צבר מטומטם שאתה לא מפה.
