מה אתאיסטים עושים בלוויות?- ניסיתי לשאול את עצמי את השאלה הזו במשך 24 שעות רצופות, מאז שנודע לי שדוד שלי נפטר ועד ללווילתו.
זו היתה הלוויה הראשונה שבה השתתפתי, ולאחר מכן גם האזכרה הראשונה, והייתי מודע באופן מלא לאתאיסטיות, אם נכון להתבטא כך. הפעם האחרונה היתה שהייתי בן 12, ילד תמים שעדיין האמין שיש מישהו למעלה ולא הבין טוב כמו שהוא מבין היום את משמעותה של קבורה. עמדתי שם והסתכלתי על כל הבוכים והזדהתי אולם לא ניכר בי כלום למשמע הקידושים, התפילות, הפולחנים השונים...
לפני כמה חודשים אחת הבחורות שאני עובד איתן (בערך...) אמרה לי שאתאיסטים הם אתאיסטים כי קל יותר להיות אתאיסט. היה לי נורא קשה להסביר לילדה בת 19 למה זה הרבה יותר קשה ובאירועים כמו לוויות, כך הבנתי, רואים את זה אפילו יותר טוב- לאתאיסטים אין שום דבר להישען עליו לנחמה, אין מבחינתם שום המשך ואף אחד לא דואג לאלו שנשארו מאחור.
הדתיים אצלי במדור חושבים שאתאיזם זו תקופה חולפת כמו גיל ההתבגרות. מכיוון שאין לי שום בעיה לקרוא פסוקי תנ"ך על מנת לרצות אותם (כמו למשל לקרוא ברכה ב"שבע ברכות") לעומת הבעיה המאוד חמורה שתהיה להם לאכול חזיר, הם חושבים שקל לשבור את הטרנד האתאיסטי מעליי ואז תישאר בי רק אמונה. הפתיחות הזו להבנה של הדת או לפחות לאי סלידה ופחד גמורים ממנה מתפרשים אצלם כאילו יש סיכוי להחזיר אותי לחיק האמונה. הדברים, לצערם, לא כל כך פשוטים, אתאיסט הוא לא עוד חילוני שחושב שהדת על פרשנותיה זה משהו מוגזם, לאתאיסט כמו לבן אדם המאמין יש תובנות, לא סתם עקרונות, שאליהן הוא הגיע ואי אפשר להפריך אותן בויכוחים. כמו שאי אפשר לצפות שבן אדם דתי ממאה שערים יהפוך יום אחד לאתאיסט גמור משום שאין לו צל של ספק שאלוהים קיים, וזה בכלל לא משנה אם אורח החיים של מאה שערים לרוחו או לא, כך לא ניתן לצפות שאתאיסט יום אחד יתחיל להאמין משום שברור לו ללא צל של ספק שאין אלוהים בשמיים וזה בכלל לא משנה כמה החוקים בתורה הם חכמים או כמה הפרשנויות של הרמב"ם מרחיקות לכת.
אין נחמה לאתאיסטים: כמו שלא הזדהיתי עם הדברים בלוויה של דוד שלי כך לא אוכל להזדהות כאשר אהיה אני על ערש דוואי. במה אתנחם?- הרי אין גן-עדן, אין חיים אחרי המוות ואין גלגול נשמות, אני חושב שהדבר היחיד שאחשוב עליו ברגעים אלו יהיה מילותיה של חיילת בת 19 שניסתה לטעון בפניי שהחיים של אתאיסטים קלים יותר...
