המדינה המושלמת

קרל פופר אמר שלשאלה העתיקה "מי צריכים להיות השליטים?" צריכה להקדים השאלה החשובה בהרבה "כיצד נוכל לפטר אותם?"

השחיתות השלטונית במדינה שלנו הגיעה למימדי מגיפה והאזרח הממוצע מתקשה לעקוב אחר מסכת אירועי השחיתות כמו גם לציין פוליטיקאי נקי ידיים אחד. רצף האירועים בתקופה האחרונה, ואני כולל בתוכו גם את אפיסות המוסר של בית המשפט העליון שהחליט להוריד שלוש שנים מגזר דינו של רוצח (ל15 שנה!!!), החזירה אותי ואת השותף, המופרע בנפשו, לחדרי בעבודה לויכוח הישן- האם המדינה הליברלית "שלי" שווה משהו?!

קשה לעמוד ולהחזיק בגישה ליברלית-דמוקרטית נוכח פשיטת הרגל הערכית-מוסרית של השליטים במדינה שלנו אבל, כמו שאמרתי לאותו שותף, אני מעדיף את הדמוקרטיה הרקובה מאשר את הדיקטטורה האיתנה שהוא מציע.

להתחתן עם גויה?!

כתבה בעיתון הארץ של סוף השבוע בנוגע לריבוי היהודים שמתחתנים עם לא-יהודים, הציתה במוחי שוב את הדיון הישן הזה. האם יש משהו פסול בכך שיהודי יתחתן עם לא יהודי?- אין ספק שכל ניסיון ואף אם הוא מלומד, מועבר בדרכי נועם תוך חינוך והשכלה, לנסות ולבלום את עליית הנישואין האלה באמצעות הקניית ערכים "יהודים יותר" לנוער עוד מלידתם הוא ניסיון בעלי סממנים פאשיסטים גזעניים. למה אני עוצר עצמי לזהות את הניסיון הזה כפאשיסטי באופן מובהק, הרי ברור שהשכלה שניתנת מגבוה המכוונת למען מטרה שניקבעת מגבוה היא אחד הדברים הבולטים בשיטה פאשיסטית?- ובכן, כל ילד נתון לסוג מסויים של חינוך אשר נקבע באמצעות בנק מסויים של ערכים שבדרך כלל נתון אצל הוריו. אין כזה דבר חינוך טוב או חינוך לא טוב במובן הכללי של הדבר ולכן אין לכאורה שום פסול בכך שמערכת החינוך היהודית בארה"ב משנסת מותניים נוכח העלייה בנישואי התערובת. אולם אם אין פסול בחינוך זה קשה יהיה לפסול כל חינוך גזעני אחר אלא, אם כבר, רק את התוצאות שלו (גילויי שנאה למשל.).

בסופו של יום קשה לטעון שיפגע אדם אם יחונך בצורה כזו שתתעורר בו סלידה מלהתחתן עם גויה, הרי מי יכול להצביע על פגיעה?- המושא אינו מודע לאפשרות האחרת, משום שלא חונך בצורה אחרת, והנושא (הוא המחנך) לא יודה בטעות שהרי הוא אינו רואה בחינוך זה טעות. אז האם זה טעות לחנך את הילד בצורה מסויימת?- הדיון הזה הרבה יותר רחב ומקיף מהדיון הספציפי שלי בנישואיי התערובת.

אין ספק שבראייה הרחבה יכול האדם, אם רק יהיה מוכן להודות בזה, לומר שהיה מעדיף שלא יהיו לו מעצורים ערכיים שיעצרו בעדו מלהתחתן עם גויה. הדבר שקול אולי לאדם דתי שיכול להודות, אם רק יהיה בוגר מספיק, בכך שהיה מעוניין בכך שלא יהיו המעצוריים לאכול אוכל לא כשר, כלומר שהיה מעדיף שהדבר לא יהיה פסול. אך האם המעצורים האלה הם בהכרח פגיעה באותו אדם?- ובכן, הוא הרבה פחות ליברלי, אם נטען שליברליות היא הפגיעה הקטנה ביותר בחירות של האחד שאחד יכול לעלות על הדעת.

אני קוטע את המחשבות הספורדיות האלה בשביל שאלה הרבה יותר מעשית: האם אני אהיה מעוניין להתחתן עם גויה?- אני מוכרח להודות שכאשר אני נמצא בחו"ל ורואה בחורה יפה יש הרגשה מוזרה שעוטפת אותי. משהו אליטיסטי ביהדות גורם לי להרגיש לא נוכח עם המחשבה של לשכב עם לא יהודיה. איכשהו אני מוצא את עצמי נרתע, אומר לי לעצמי שהיא לא "מאותו החומר" כמוני. אין ספק שמחשבות אלה הן מחשבות בעל אופי גזעני פרקסלאנס. מחשבות שהזריעה בי הסביבה היהודית בה אני חי והחינוך עליו גדלתי בבית הספר. למזלי המחשבה הליברלית המופשטת שלי מכבה את הרגשות האלה ונותנת מקום לדיעה רציונלית יותר להישמע: אני לא חב דבר ללאום היהודי ואין הבדל בין יהודי ללא-יהודי, כולנו בני-אדם על אותו כוכב הלכת ושום מעצור רגשי מבוסס על אתניות או גזענות יכול להתמודד עם כוחו של רגש האהבה (אם אתה ליברל).

היצירה הפילוסופית שלי

שולחן עץ ומשני צידיו ערוכים כסאות. על השולחן, כמו תמיד, לוח שח-מט. לוח שח-מט פשוט עם כלים פשוטים כולם מאורגנים בסדר מופתי, צבא אחד מיישיר מבט לעבר הצבא השני. אני מתיישב, הפעם בצד של הלבנים. לא תמיד היה הדבר כך, אני דווקא נולדתי עם תכונות של הצד "השחור"- הצד שמגיב לאירועים ויודע איך לתקוף במקומות הנכונים, יותר מאשר הצד היוזם אירועים ומהנדס אותם בקפידה כך שהצד השני יהיה מנוטרל. ברבות השנים, ולאחר די הרבה משחקי שח אמיתיים פיתחתי גם את היכולות לפיתוח מהלכים שאין תגובה טובה מדי אליהם וגם דורסנות, ואילו את "הצד השחור" שלי פיתחתי לכדי רמה שאני יכול לקחת את ההובלה, להפסיק להגיב בארסיות והתחיל להוביל במהירות.

כל אלו הם דברים שהייתי ממליץ לכל אחד ללמוד ממשחקי אסטרטגיה, מלבד ההנאה הפשוטה שבהם. כל אלו, אגב, לא מפותחים אצלי לרמה יוצאת דופן בכלל, אלא פשוט מפותחים יותר מאשר הם היו מפותחים אילו לא הייתי משחק.

עם האינטראקציות שלי (או של כל אחד אחר בעולם הזה) היו מבוססות רק על אינטראציות זוגיות בלבד, כלומר חד-מימדיות שמכילות רק את התקשורת בין שני יצורים נבונים (אתה ואחד אחר) אז האנלוגיה למשחק השח-מט היתה יותר ממצויינת שכן המשחק הוא משחק עם שני משתתפים בלבד. אילו העולם שלנו היה כל כך פשוט היה על היחיד רק ללמוד כיצד להביס את אותה יישות שהוא בה במגע איתה (ורק איתה) על מנת להצליח בחיים האלו.

אבל העולם שלנו אינו חד מימדי והאינטרקאציות שלנו כל יום מכילות אינסוף גורמים שבאים איתנו במגע. לא רק שישנן עשרות אינטראקציות מסדר ראשון כל יום (אינטראקציות מסדר ראשון= אנשים שאנחנו פוגשים פנים אל פנים, מדברים איתם בטלפון וכו', רואים אותם בטלוויזיה ומקשיבים להם באמצעות הרדיו), מה גם שחלק מהאינטראקציות האלה חזקות מאוד (אנשים שאנחנו עובדים איתם מרבית שעות היום). להוסיף על האינטראקציות מסדר ראשון קיימות גם האינטראקציות מסדרים נמוכים יותר, כאלו שמשפיעות על אלו שמשפיעים עלינו, כך שבסופו של דבר מתקבלת תמונה של מאות אלפי אינטראקציות מכל מיני סדרים כל יום.

אה, ועוד דבר, האינטראקציות האלה רחוקות מלהיות פשוטות- הן איטראקציות מאוד מורכבות במהותן וקשה מאוד לפצח אותן. כולן אגב הן אינטראקציות תלויות בזמן כך שפרשנות שנעשתה הרגע לאינטראקציה קבילה רק במידה מסויימת לעוד כמה רגעים מעכשיו.

אז מה למשחק השח-מט ולמאות אלפי האינטראקציות? האם מקומי בעולם הוא משחק שח-מט שבו אחרי כל צעד, המשתתף שמולי מתחלף?- לא כך הדבר, משום שאין אנו באים באינטראקצייה יחידה בכל רגע נכון ולכן האנלוגיה הטובה ביותר, בחזרה לשח-מט, היא שאנחנו משחקים מאות אלפי משחקים בו זמנית מול מאות אלפי שחקנים (אולי הייתם חושבים שהאנלוגיה צריכה להיות דווקא משחק מול עשרות אנשים, הם האינטראקציה מסדר ראשון, ואילו הם משחקים מול אנשים אחרים גם הם בו זמנית, אולם בתמונה אנלוגית זו לא נוכל להסביר את ההשפעה של סדר שני עליי משום שאין שום קשר בין המשחק שמשחק שחקן מהסדר הראשון עם שחקן מהסדר השני ולמשחק שהוא משחק איתי. אנלוגיה טובה יותר תהיה משחק מול מאות אלפי שחקנים שמול חלקם לפחות המשחק פחות משמעותי בעיניי.).

אבל למי יש כוח לשחק מול מאות אלפי שחקנים כל רגע נתון והאם האנלוגיה הזו בכלל נכונה מבחינה פילוסופית?!- הרי אם כל האינטראקציות האלה הן אינטראקציות מולי, דרך העיניים שלי ונמצאות בראש ובראשונה במוחי שלי, בטוח שיש דרך אחרת לשחק את כל המשחקים האלה בצורה הגיונית יותר.

...

בזמן שאני חושב כל שולחנות השח-מט שלאט לאט הופיעו על גבי באולם נעלמים. אני מרים את הראש לרגע, קוטע את חוט המחשבה שלי, ומסתכל ימינה ושמאלה ומגלה שלא נותר אלא את השולחן היחיד שאני יושב ומשחק עליו. אני ממרכז מבטי לראות מי הוא השחקן היחידי שנותר לשחק- מי הוא השחקן שאותו אני צריך לנצח בשביל להתקדם הלאה בסבכי החיים האלה, מי אותו אחד שמתורגם למאות אלפי השחקנים האחרים, מי היחיד שבאמת צריך להביס.

יש רק שתי תשובות אינטואיטיביות אפשריות. כמו במתמטיקה שבאופן אינטואיטיבי אנחנו תמיד ננחש 0 או 1 כאשר נשאל שאלה מאוד מורכבת בעלת סימטריה שאנחנו לא יכולים לשים עליה את האצבע אבל מרגישים אותה דרך הנוסח של השאלה, גם פה יש רק 0 או 1 כאשר ה0 יהיה אלוהים ו 1 יהיה ה'אני'. אני לא אכנס ללמה 0 שקול לאלוהים ולמה 1 ל'אני', הסיבות הן פסיכולוגיות כמו שהן פילוסופיות.

מכל מקום אני אתאיסט ולכן ל'אלוהים' אין איזו סיבה אמיתית להיות השחקן שמולי.

ועם המחשבה הזו אני מתחיל שבוע חדש...

משפטים מפורסמים

על פילוסופיית חיים ובירה

לקח לי כמה רגעים בזמנו להבין שפילוסופיית החיים שלי היא פרדוקסאלית ואולם כאשר הבנתי את זה לא עברו כמה שניות והבנתי שדווקא בגלל הפרדוקסאליות הבלתי ניתנת להתרה, אני רוצה להמשיך להחזיק בה- אפילו בלב תורת הקוואנטים יושב לו פרדוקס (פרדוקס EPR).

פילוסופיית החיים שלי הוצגה לראווה אתמול לאחר בירה וחצי בפאב בעוד אני ושני חברים מהפקולטה מחליפים נושאים חשובים יותר בחשובים פחות ולהיפך, וזאת בעקבות שיחה שערכתי עם השותפה שלי בנוגע לתחביבים, קריאת ספרים וספר אחד ספציפי שאת תמונת העולם שהוא מציג השותפה שלי מוקירה מאוד.

לא קראתי את 700 העמודים של הספר שהשותפה שלי קראה ולכן את עיקר הדברים אני יודע כי השותפה שלי פשוט אמרה לי. בעקרון הסופרת מאמינה שפילנטרופיה, צדקה וכו' הם דברים גרועים. היא מאמינה שהעולם נע קדימה על ידי אנשים שמסתכלים למעלה ושואפים להגיע לשם ולא על ידי אנשים שמחלקים נדבות. האנשים האלו, לדעתה, עושים זאת מטעמים אנוכיים שקשורים לכך שהם מעוניינים להרגיש טוב יותר עם עצמם אז הם מתנשאים על המסכנים מהם.

דיעה נחמדה, אולי אפילו פה ושם היא נכונה, אבל בעיקרה היא טיפשית. ניסיתי להסביר לשותפה שלי שכל פעם שהיא מקבלת על עצמה דיעה קוהרנטית, חד-מימדית, היא בטוח קיבלה על עצמה דיעה מוטעית. סך כל הגיגי הדיעות של האנושות, להוציא את אלו הלא קוהרנטיים, הם בסך הכל הגדרה של מסגרת דיון מאוד מאוד רחבה כאשר האמת, תמיד, נמצאית איפשהו באמצע. אין שחר להאמין ב A או ב B כי אלו נמצאים בשוליים, מגדירים את נקודות הקצה. האמת היא איפשהו באמצע.

מכיוון שאין אמת אחת קוהרנטית אפשר לנסח את הפילוסופיה הזו במשפט המוכר כל כך "לכל כלל יש יוצא מן הכלל" והוא, הרי, בעיקרו פרדוקסלי. אם אטען שאין שום אמת קוהרנטית הרי שמישהו ישאל אותי מה לגבי האמירה הזו שלי- היא מאוד לא מסוייגת ומגדירה תנאי ברור והדרך החוצה מהסבך, לצערי, אינה קיימת במסגרת דיון אנושית שבה פרדוקס נשאר פרדוקס.

תאונת הדרכים

אדם מן השורה חצה באור אדום את הכביש והתנגש בתאונה לא קלה במכונית של אדם אחר. השעה היתה שעה מוקדמת של הלילה והכביש היה ריק מלבד שני הרכבים המעורבים בתאונה. האיש שנסע ברכב המתנגש יצא החוצה רק על מנת למצוא את הנהג של המכונית השניה יוצא מרכבו והוא בגילופין.

בפני העבריין (המתנגש) עומדות שתי אפשרויות ובלבד שהוא בעל קונספט של פשע ועבירה על החוק. הוא יכול ואפילו יקרוץ לו להטיל את האשמה על הנהג השיכור בטענה שדווקא הוא (המתנגש) חצה בירוק והשתיין חצה באדום ופשוט לא שם לב עקב השפעתו של האלכוהול. האפשרות השניה היא, מן הסתם, לקחת את האשמה עליו. בכל מקרה הוא מודע לכך שהוא אשם ומסכים עם עצמו על העניין הזה.

האפשרות הראשונה היא לכאורה א-מוסרית, זה הטיעון היחידי שעומד מולה, מכל בחינה תועלתנית האפשרות הראשונה טובה הרבה יותר ואם האדם שהתנגש הוא אתאיסט מוחלט הרי שהדבר היחיד שמסוגל להניא אותו מלזרוק את האשמה על הנהג השיכור הוא המוסריות (או נקיפות מצפון שהם, לעניינינו, אותו דבר).

מהי מוסריות?- לא את ההגדרה אני מחפש אלא את התנאים לקיומה. המוסריות היא תופעה רבת-גורמים, כל קיומה מניח שהתחום בו אנחנו מתעסקים מכיל מספיק אנשים על מנת שיהיה תוקף בכלל לדבר על מוסריות או אי-מוסריות. המוסריות הלוקאלית, בין אדם אחד לחברו, אינה אלא נגזרת ישירה של התופעה עצמה והיא, הלוקאלית, גם אם לא תתקיים באורח חד פעמי (לוקאלי) אינה משפיע כהוא זה על המוסריות או אי המוסריות בחברה וזה ברור.

חזרה לעבריין שעכשיו נפל לו האסימון ששמירה על המוסריות באופן המאוד לוקאלי של ההתנגשות המכוניות באותו ערב לא רק שלא משרת או משפיע בכלל על מוסריות החברה בה הוא חי אלא גם יפגע בו ישירות. העבריין בכל זאת מאמץ את מוחו לשאלה בדבר האפשרות השניה, ה"מוסרית" יותר למרות שלה ולמוסריות אינה אלא קשר של גזירה. האם העבריין יקח את האשמה עליו?

צצות במוחו של אותו עבריין שתי אפשרויות בנוגע למהות העונש. הראשונה אומרת שהעונש בה פשוטו כמשמעו להעניש את אותו אדם- מעין רפלקס נגד של החברה מול זה שעבר על חוקיה. כמו מערכת של קפיץ. בדיוק כפי שניוטון לימד אותנו בחוקו השלישי. האפשרות השניה היא שמהות העונש היא על מנת שהפשע לא יחזור על עצמו מתוך תפיסה, נכונה, שאם הפשעים יישנו תקרוס החברה כליל וצריך איזושהי מערכת שתרסן את הפושעים מלעשות את פשעם שוב ושוב, ולאו דווקא שיעשו על ידי אותם אנשים(!).

בכל אחת מהאפשרויות הוא מבין שהחברה, במקרה הנוכחי לא מעורבת. אם עונש הוא יחטוף הרי שזה בגללו- הרי שהוא יכול היה שלא לדווח לשוטר שהוא עבר באור אדום ולהטיל את האשמה על הנהג השיכור. אם החברה לא מעורבת ומערכת הצדק התגמדה לשלושה גורמים בלבד והאינטרקציה ביניהם, הרי שאין מקום לדבר על ריסון הפושע כי הרי, כמו המוסריות, ריסון הפשע היא תופעה רבת-גורמים. כשלעצמו הוא יכול להבטיח שפשוט לא יעבור יותר ברמזור אדום ולראות בעניין סגור- הוא אינו נדרש לרסן את עצמו, מבחינתו ואילו אף אחד אחר שם לא עמד וצפה בפשע נעשה ומצפה לעונשו של העבריין.

אבל האפשרות הראשונה היא שהוא יתן לעצמו עונש רק לשם העונש? אם זה המצב הרי שלא מדובר במוסריות גבוהה, שהיא מבוססת על אינטראקציה נאותה על הרבה גורמים אחרים, כי מדובר פה ב"מוסריות" שלך עם עצמך.

אבל ל"מוסריות" שלך עם עצמך צריך להיות בסיס רעיוני כלשהו ושאינו נכפה על ידי החברה. המוסריות המוזרה הזאת לא רק שגובלת בסוג של שגעון, לטעמי, אלא גם אינה מיושמת כמעט בשום מקום. האם רוב האנשים מכאיבים לעצמם לאחר שלא עצרו בתמרור "עצור" או נכנסו לצומת בצהוב?- כנראה שלא... אבל המוסריות המוזרה הזאת הינה בהחלט פתרון לסיטואציה שלעיל.