ביקורת על הסרט "לגעת ביהלום"

אי אפשר להתעלם מהתפקיד החשוב של הוליווד בהעלאת המודעות של צופי הסרטים בבעיות וסוגיות חשובות. הוליווד ידעה ועדיין יודעת לייצר סרטים בעלי תוכן כבד ואמיתי שדנים בצורה מפוקחת בהרבה נושאים כואבים, החל מאונס ורצח, דרך איידס, מלחמות, עבדות, מחלות נפש וכלה בשואה ופשעי מלחמה.

בשנות ה90 של המאה שעברה מדינות כמו אנגולה, קונגו, סיירה-ליאון וליבריה נחשבו כאיזורים המסוכנים ביותר בעולם: מלחמות אזרחיים, רציחות, מעשי אונס, קטיעות גפיים ועבדות- היה שם הכל. הכל נעשה בעזרת סחר חוקי ולא חוקי בנשק ויהלומי המריבה שמימנו את כל הסחר הזה.

הרבה אחראיות יש על בימאי הוליוודי כאשר הוא לוקח נושא טעון וחשוב כל כך כמו יהלומי המריבה בסיירה ליאון והפשעים שבוצעו בחסותם, פשעיים אפריקאיים כמו גם מערביים. סרט שעוסק בסוגיה כל כך טעונה אבל מפספס מחסל את האפשרות לדון בסוגיה הזו במדיה ההוליוודית לתקופה ממושכת שלאחר צאת הסרט.

הנה ראיתי היום את "לגעת ביהלום" שהתרגום הגרוע (המטופש והמטומטם) של כותר הסרט (Blood diamond) רק מבשר על טיב הסרט עצמו. לא מספיק היה לבמאי סרט באורך סביר- שעתיים ועשרים נדרשו לבמאי על מנת לעשות רפש הוליוודי מנושא כל כך חשוב ולגרום לצופים לאדישות ואולי אפילו לגיכוך נוכח תופעה כל כך מכוערת שעליה מבוסס הסרט.

הסרט אונס את כשרונם הראוי להערצה של ליאונרדו די-קפריו, דג'ימון הונסו וג'ניפר קונלי ועושה בהם שימוש ציני על מנת להעביר עוד סרט אקשן הוליוודי. פסיפס של בדיחות אמריקאיות, גינונים לא מציאותיים הוליוודיים, משפטי מפתח מאוסים, פיצוצים ספורדיים, דמויות שבלוניות לא אמיתיות, עלילה מרכזית כושלת ולא אמינה וסיום מרוח ומיותר. אין הרבה מילים טובות להגיד על הסרט הזה למעט איזו מילה טובה על כך שכנראה באמת היה ניסיון תמים להעלות את המודעות לבעית יהלומי המריבה באפריקה (שבינתיים מימדיה קטנו בהרבה).

הסרט מספר את סיפורם של סולומון ונדי, דייג שמשפחתו הופרדה ממנו על ידי המורדים ובנו נחטף לשורותיהם, של דני ארצ'ר, חייל לשעבר וצייד יהלומים בהווה שמפגין מבטא מגוכך של תושב רודזי במקור ואת סיפורה של מאדי בואן- כתבת אמריקאית שבאה לחשוף את מימדי הכיעור. הסרט ניסה ליצור סנרגיה בין משהו אנושי שאפשר להתחבר אליו (בעזרת סיפורו של הדייג שמחפש את משפחתו ומנסה להציל את ילדו החטוף) לבין משהו קומי יותר שאמור ליצוק תוכן אל מאחורי הקלעים של התופעה בעזרת סיפורו של צייד היהלומים הלבן שכיום יכול רק להתרפק על זכרונות גבורה של פעם, לבין משהו יותר קונספירטיבי סטייל תיק-שקנאי שאמור וגם מנסה לחתום את הסרט בעזרת העיתונאית והניסיון שלה לספר את סיפורה של סיירה-ליאון.

האם הסינרגיה הצליחה?- לא יותר מלוח השידורים של ערוץ 10. הסרט מפספס בגדול ולמרות שהפתיחה והסיום מציגים עובדות ואמורים כאילו לעטוף את הסרט בעטיפת רצינות וחשיבות הסרט בכל זאת מבזה את הסוגיה.

"לגעת ביהלום" מנסה לעשות ליהלומי המריבה מה ש"שר המלחמה" עשה לתופעת הסחר בנשק, מה ש"טראפיק" עשה לתופעת הסמים בארה"ב, מה ש"אמריקה X" עשה לגזענות, מה ש"אמיסטאד" עשה לעבדות ומה ש"סהרה" עשה למוות, אבל בסופו של דבר "לגעת ביהלום" הוא סרט בינוני מינוס שמפספס את המטרה כמו שנבחרת ישראל בכדורגל מפספסת את השער של הקבוצה היריבה.

ביקורת על הסרט "הבושם"

אי אפשר לסכם את ביקורתי על הסרט "הבושם" במילים בודדות. אני לא יכול לתת לו ציון ואפילו מתקשה אני להגדיר לאיזה קהל יעד הוא מיועד. עם זאת יש כמה דברים שכן יכול אני לומר בנוגע לסרט.

כמו הרבה מאוד סרטים אחרים שמבוססים על רבי מכר, משחקי מחשב, תוכניות טלוויזיה ניצחיות ועוד, גם את הסרט הזה ככל הנראה יאהבו יותר אלו מכם שקראו את הספר מבעוד מועד. כמו וילון שמורם או קסם שנחשף, הפרשנות הויזואלית שמציג סרט משחררת את הדמיון שלנו מכבלי האבסטרקטיות ודברים שנאלצנו לשוות בנפשנו במהלך קריאתו של ספר רוקמים עור וגידים- לובשים צורה אל מול עינינו ומקלים עלינו. צפייה בסרט לאחר קריאתו של ספר, בייחוד אם הספר נקרא לפני זמן רב, מעוררת המון ציפייה מצד הקורא, נותנת לו בסיס משותף רחב יותר לשיחה עם אנשים אחרים שקראו את הספר ואולי דמיינו דברים בצורה אחרת וגם קורצת באופן אישי- הנה עכשיו אתה יכול לראות דברים שיכולתי רק לקרוא עליהם עד היום, כאילו הפרשנות של הבימאי היא הפרשנות היחידה. מכל מקום הדבר שקול להסרת מכסה- עיניים או משהו.

לאלו מכם שלא קראו את הספר, ואני מודה שאני ביניהם, הסרט עלול להיות בעייתי משהו- אולם לא בהכרח. מכיוון שהנושא המרכזי של הסרט הוא ריחות, ואני בהחלט מוריד את הכובע בפני הסופר על הרעיון המקורי על גבול הגאוני, קשה מאוד לבנות את התחושות בצורה ויזואלית בלבד. אם בספר יש את הפרויליגיה (שסופרים רבים עושקים אותה) למתוח את הקורא עם כמה עמודים של תיאורים ועל ידי כך לתת לקורא את הזמן 'להרגיש' או 'להפנים' את הריחות המדוברים, הרי שבסרט הדברים זזים מהר ומוגשים לך בקלות (טעמו של אוכל שעמלת להכינו לנצח יהיה טעים יותר מזה שקנית מוכן). אז על מנת להעביר את תחושת הריח הבמאי השתמש בצילומים מאוד איטיים ברבים מן הקטעים מה שגרם לתחושה מעט הזויה לאורך הסרט ואף לקטעים רבים של שעמום מגרד.

במרכז עלילת הסרט נמצא ג'אן- בפטיסט גרנווי, יתום אשר נולד לתוך עולם אכזר אך עם מתנה אלוהית בחלקו. ג'אן בפטיסט נולד עם יכולת על-אנושית של ריח. הוא יכול לזהות ריחות ממרחק של קילומטרים ולהבחין בין ריח אחד למשנהו. אך מהנקודה המאוד לא מאיימת הזאת (ויש להעריך את הניגוד המצויין בין יכולת כל כך לא פוגענית (שלא לומד נשית) לבין מה שקורה לאחר מכן) לנקודה בה טירוף מתרחש ישנה התגלגלות אירועים שאולי מוצגים היטב בספר (וזיו טוען לכתיבה מאוד טובה של הסופר) אבל בסרט... ישנו פישול משהו והאירועים האלו מוצגים ברובם בצורה לא כל כך מעניינת.

על הרבה מהחסרונות של הסרט פיצה הבמאי במוסיקה מעולה, מהעולות שיצא לי לשמוע בסרטים. המוסיקה גם היא לא מאיימת אולם בסיסה שומר את היכולת, שמנוצלת בהמשך, לבנות משהו קצבי הרבה יותר וכך ישנה תחושה, במהלך הסרט, כאילו הפס קול כמעט לא השתנה אלא רק הואץ מעט בקטעים היותר 'טירופיים'.

הסרט הוא ממש לא לכולם, בטח לא לאלו שבאים לראות 'סתם סרט בשביל הכיף'. מי שכן יצלח את הסרט ויתעלה מעל החסרונות שלו יפיק הרבה מאוד מהקונספט המרכזי המאוד מיוחד שלו וישאר עם תחושה מאוד מיוחדת מהסרט.

אגב, עשו לי טובה ואל תטעו בפרשנות הסרט כמו הטיפשים שטועים וחושבים שחניבעל הוא מרכז הסיפור ב"שתיקת הכבשים". "הבושם" אינו שם במרכזו את סיפור הרצח, אלא משהו אחר לגמרי שלא אוכל לגלות בשלב הזה מכיוון שאינני רוצה להרוס לכם את חווית הסרט.

זהו בגדול.

אגב, yes-planet לוקח בכל פרמטר אפשרי מלבד מספר הבחורות היפות שמסתובבות בו, את הסינמה- סיטי. יש לשים לב שאי אפשר להגיע לyes-planet אלא אם טועים קודם בדרך וממשיכים בכביש ולא עולים על הגשר.

ביקורת על הסרט "יוקרה"
אחח... ככה עושים סרט. הבימוי, המשחק והתסריט נתפרו באופן מושלם ומוצגים לראווה, מוכיחים שלא צריך תסריט "עמוק", גם לא טרגדיה או רומנטיקה חסרת מעצורים על מנת לבנות סרט מושלם.
 
"יוקרה" מגולל את סיפורם של שני קוסמים יריבים אשר נלחמים ביניהם בכמה מישורים עבור מה שהיה בעבר, החיים שלהם כיום וטיב המופעים שלהם. התסריט נכתב בצורה גאונית ונחשף רובד אחר רובד, בדיוק כפי שמוצג קסם טוב. הקהל נשאב אל תוך המריבה, מנסה להבין מי צודק ומי לא, מי באמת היה שם ומה באמת נעשה, מגרד את ראשו כאילו הציגו בפניו איזה טריק מחוכם.
 
הסרט מכיל אל תוכו בצורה נפלאה יסודות היסטוריים אשר מעוותים בצורה נפלאה אל תוך מרקם הסרט. יריבות הקוסמים עומדת בקורלציה משעשעת מול יריבות בין המדענים טסלה ואדיסון שגם לה היה צד מופרע והפגישה שני מוחות גדולים אשר התחרו, בין השאר, על אהדה ויוקרה.
 
למי שפוחד כמוני מהליהוק של יו ג'קמן וכריסטיאן בייל, שניים שבאמתחתם רשימה של סרטים שרבים היו תולים עצמם על השתתפות בהם (ון הלסינג, אקס-מן, אקווילבריום, שלטון האש וכו') או לכל הפחות לא הוכתרו כסרטים "טובים", אל חשש! לא ברור מי עשה מצווה וליהק את השניים לסרט אבל ללא התסריט האווילי שבדרך כלל עוטף אותם ניתן לראות את יכולת המשחק המעולה של השניים אשר שובים אותך אל תוך העולם של לונדון של סוף המאה ה-19 ולא נותנים לך לעזוב.
 
את מי שזה לא מספק או שדורש נימוק טוב מספיק בשביל לשלוח את ההורים לסרט שהשחקנים הראשיים בו בדרך כלל השתתפו בסרטים שמבוגרים לא כל כך אהבו, אני מציע לשלוף את קלף ה"מייקל קיין" שגם הוא מבריק במשחקו, כרגיל, והופך את הסרט לחוויה.
 
אגב, דייויד בואי גאוני בתור טסלה.
 
בקיצור, רוצו לראות!
שמור   בטל

המדינה המושלמת

קרל פופר אמר שלשאלה העתיקה "מי צריכים להיות השליטים?" צריכה להקדים השאלה החשובה בהרבה "כיצד נוכל לפטר אותם?"

השחיתות השלטונית במדינה שלנו הגיעה למימדי מגיפה והאזרח הממוצע מתקשה לעקוב אחר מסכת אירועי השחיתות כמו גם לציין פוליטיקאי נקי ידיים אחד. רצף האירועים בתקופה האחרונה, ואני כולל בתוכו גם את אפיסות המוסר של בית המשפט העליון שהחליט להוריד שלוש שנים מגזר דינו של רוצח (ל15 שנה!!!), החזירה אותי ואת השותף, המופרע בנפשו, לחדרי בעבודה לויכוח הישן- האם המדינה הליברלית "שלי" שווה משהו?!

קשה לעמוד ולהחזיק בגישה ליברלית-דמוקרטית נוכח פשיטת הרגל הערכית-מוסרית של השליטים במדינה שלנו אבל, כמו שאמרתי לאותו שותף, אני מעדיף את הדמוקרטיה הרקובה מאשר את הדיקטטורה האיתנה שהוא מציע.

הבחורה שתסובב לי את הראש

"אני מת שהיא כבר תשתחרר" אמר לי ההוא מהחדר שלה לפני איזה חודשיים. אז הוא היה בPeak של ההתעסקות איתה. זה היה בסמוך מאוד לרצף האירועים בהם היא סירבה לחיזורים שלו. אין פלא שבאותה תקופה היא היתה הדבר היחיד שהוא הצליח לחשוב עליו ומן הסתם, על מנת להקל את חייו, הוא היה מעדיף שהיא לא תהיה בסביבה. מובן מאליו שהרבה יותר קל לך להתגבר על מושא האהבה שלך כאשר הוא לא בסביבה ואם הוא כבר החליט להיצמד לרדיוס הקרוב שלך (בלית ברירה) אז לפחות שהיה מניאק אליך- זה יעשה את הדברים הרבה יותר פשוטים.

אני מנסה לא להגיע למצב הזה, אני לא רוצה לקוות שהיא תלך ומאוד הייתי רוצה להיות אפאתי לגמרי לגבי קיומה- תהיה או לא תהיה, אני לא רוצה שזה יטריד אותי יותר מדי. הייתי מעדיף אם היתה לי מישהי אחרת שתטריד את מוחי, אולם היחידה שהיתה בכלל אופציונאלית הבהירה לי, די בעדינות, שהיא לא מעוניינת ולכן בין לחשוב על זו שלא מעוניינת בי ובין זו שכבר אמרה לי שהיא לא מעוניינת בי... מצבי לא משהו.

ביום שישי האחרון ידידה שלחה לי כמה הודעות ברצף במסנג'ר. לאחר שלא עניתי לה כי בכלל לא הייתי על יד המחשב היא שאלה אותי, בצחוק כמובן, אם איזה בחורה סובבה לי את הראש ואני לא זוכר איפה אני וזה למה אני לא עונה להודעות. לי רק נשאר לקוות שבפעם הבאה זו תהיה האמת.

הידעת?

הידעת?- ב1987 הגישה מורוקו בקשה להצטרף לאיחוד האירופאי. היא נדחתה על בסיס העובדה שהיא לא נמצאית באירופה (!).

-מוחמד, הם דחו אותנו!

-מי דחה אותנו?

-האירופאים, הם דחו את הבקשה שלנו להצטרף לאיחוד האירופאי.

-זה בגלל שאנחנו מזרחיים, נכון?- תמיד דופקים את המזרחיים!

-אבל מוחמד, אנחנו נמצאים ממערב אליהם...

-מה מערב, יא איבני? איפה האירופה הזו נמצאית בכלל?!

אני חושב שמרוקו מתחה את הגבול טיפה יותר מדי. אמנם האירופאים פתוחים אבל הם יודעים גיאוגרפיה.

חורף וגלבות

צריך להמציא מכשיר שמכוון את החורף להתקיים רק בסופ"שים- אז לא אכפת לי אפילו אם יפלו גיגיות מהשמיים (לא רק המים... אשכרה כל הגיגית, פלסטיק והכל...). אבל למה לעזאזל החורף צריך להשתלט גם על אמצע השבוע?!

ברגעים בהם הגשם מתחיל או ממשיך להמטיר אני מצטער על כך שאני עובד מול כל כך הרבה אנשים ולאנשים האלה יש כל כך הרבה משרדים והמשרדים האלה חייבים להיות פזורים בפיזור מקסימלי, כך שאין מצב שאני לא נרטב במהלך יום גשום אלא אם כן אני לא עובד בכלל ונשאר כל היום במשרד שלי על המחשב.

אבל אולי הפחד הגדול ביותר, על גבול הפוביה, שיש לי מחורף באמצע השבוע הוא להיכנס לבניין או חדר ולדפוק גלבה. רוב החורף אפשר למצוא אותי הולך כמו טמבל, מהנדס כל כיפוף של רגל ומנחית בתנועת קבעון את כף הרגל לרצפה לפני שאני יוזם את התנועה המשלימה עם הרגל השניה. הפחד מללכת נורמלי, שלא לדבר על מהר, ולהחליק הוא פחד משתק. גם לפחד המשתק הזה, אגב, יש דרגות והעליונה היא,כמובן, להחליק בחדר האוכל אחרי שכבר העמסת אוכל על המגש.

אני סופר את הימים לסוף החורף ומקווה שהוא יעבור בשלום.