בלוגים שלנו

המילים הללו הממלאות את הסביבה הוירואלית האישית שלנו, הן המילים הכי אמיתיות שלנו. הן מתארות את הרעיונות הכי אישיים והכי נכונים וכנים שלנו. המילים הללו מביעות את ה"אני" הערום ביותר שלנו, זה שאין לו אילוצים, שלא מכיר אף אחד, שלא נשפט על ידי אף אחד חשוב או מוכר. הבלוג שלנו הוא אנחנו - מה שאנחנו מקווים ורוצים, מה שאנחנו חושבים באמת, מה שאכפת לנו ממנו ומה שאנחנו יודעים לומר על עצמינו.

הסתכלו סביב, סרקו את הבלוגים שהתעדכנו לאחרונה בישרא-בלוג: זה אנחנו - רדודים ושטחיים?

בליינד דייט עם החברה של האקסית

מתישהו חודש הקשר בינינו, סתם בתור ידידים. שנינו שלוש בנים בוגרים יותר, מפוכחים יותר ונמצאים במקומות שונים לחלוטין. לא, היא האמת תקועה באותה עיסה ילדותית של חלומות מוזרים יותר וצרות לא-צרות. אני לא זוכר את שם המקום שהלכנו אליו לשתות אבל זה כנראה המקום היחידי באיזור הרצליה פיתוח שאתה מתבקש להוריד את הנעליים שלך ולשים בתא כאשר אתה נכנס - משהו שיותר אופייני לשאנטי- בר בתל-אביב. דיברנו הרבה ועל הכל. הנקודה הרלוונטית היא שהיא הזכירה שיש לה חברה שאולי אני רוצה להכיר. 'למה לא?!' חשבתי ואמרתי. מקסימום יהיה בליינד-דייט גרוע, אני אלוף בזה כבר.

החברה שלה היתה סבבה ברמות, בטלפון. יצא לנו לדבר בערך שבוע בטלפון כי היום העסוק שלי בשילוב עם היום העסוק שלה הפריע לנו למצוא זמן. לבסוף מצאנו איזה ערב בו אספתי אותה מרעננה והלכנו לשבת בקפה ארומה בעיר.

האסון התחיל, כמו כל בליינד-דייט אחר, כבר בהתחלה. היא היתה, מה שאנשים מכנים, שמנמנה חיננית. רק בלי החיננית. היא לא היתה שמנמנה במובן הפיסי אבל הפרצוף שלה היה של שמנמנה... וגם לא משהו. היה לה איפור נוראי ובעיית דיבור (צ') שאי אפשר היה להבחין בה בטלפון.

ישבנו בארומה בערך שעה, במהלכה אני מצאתי את עצמי מתווכח איתה על נושאים אקדמאיים כמו איפה ללכת ללמוד ומה מראייני עבודה מחפשים. הבחורה חשבה שהיא יודעת הכל, לא היתה מוכנה להקשיב והחליטה לעצבן אותי עם 'אני לא מסכימה איתך'...

אני לא זוכר הרבה מאותו דייט. אני כן זוכר שרציתי לאחוז שוב באקסית שלי, שקישרה בינינו. לאחוז ממש חזק. ממש ממש חזק ולמעוך עד שהיא תפיח את נשמתה.

אני והשמן

בהסתכלות רטרואקטיבית הרי שסופו של היום הזה היה מצוי כבר בשניות הראשונות שלו: אני עם כאב ראש שלא עוזב אותי מתחילת השבוע החלטתי שזה חייב להיות קשור לעובדה שהשותף שלי לחדר מקפיא אותו על 17 מעלות - בעוד אני מפרפר ברחבי היחידה כל היום, שינויי הטמפרטורות המהירים פשוט גורמים לי לכאב ראש. איך עוד ניתן להסביר כאב ראש ללא נזלת וללא שיעולים אשר מתחיל רגוע בבוקר כל יום ונעשה גרוע עד לסופו? - המזגן לא עוזר לי, זה בטוח.

השותף שלי לחדר הוא אדם קשה וטיפש. אדם בעל עקרונות שרוב היום עסוק בלהילחם על הכבוד שלו אבל לא עובד בכלל - אבל על זה אני אצטרך כמה פוסטים נפרדים. הוא שמן, זו הנקודה הבעייתית הרלוונטית, הוא שמן ועקרוני אז הוא מעוניין שהחדר יהיה בטמפרטורות הקפאון של האטומים בגוף שלו. הוא גם לא זז מהכסא אז זה שבחוץ יש 30 מעלות לא מפריע לו כלל.

הסברתי לו את מצבי הבריאותי ואמרתי לו שהחדר יעמוד על 25 מעלות צלסיוס מעכשיו - זה 13 מעלות פחות מחום הגוף שלו אז זה "קר" גם עבורו. הוא התחיל להסביר לי למה מצבי הבריאותי בכלל לא קשור למזגן אבל גמרנו את השיחה בנימה צינית של "זה מה יש כנראה".

איפשהו באמצע היום הוא החליט להזכיר לי את עניין המזגן שוב. בציניות אופיינית לי אמרתי לו "שמע, אם תגיד לי שאתה צריך 17 מעלות בשביל תפקוד בריאותי תקין אני אפגע בבריאות שלי בשבילך ואשים את המזגן על 17, רק תגיד לי שהבריאות שלך יותר חשובה מהבריאות שלי ותקבל 17 מעלות, אני מוכן להקריב את הבריאותי שלי, כאיש צעיר, למען הבריאות שלך- מבוגר יותר. רק תגיד שאתה חייב בריאותית את ה17 מעלות..." הוא הגיב כמו אדיוט שהוא לא רוצה שאני אהיה חולה כי אם אני אהיה חולה אז העבודה שלי תיפול עליו. מכיוון שאני והוא לא עובדים בכלל(!!!) על אותם דברים ולעולם לא יפילו דברים שלי עליו לא משנה מה, לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי: "איזה דברים שלי יפילו עליך? על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו. הוא ענה בלגלוג "כל הדברים האלה שאתה עושה, אני עשיתי פעם רק בלי כל הדו"חות". (אה שכחתי להזכיר, יש לו נטייה מוגזמת לשקר... הוא מעולם לא עבד על שום דבר שאני עובד עליו עכשיו. הוא מעולם לא עבד.)

"איזה דברים שלי אתה עשית פעם, על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו ואז בדיוק נכנסו אליו אורחים. אמרתי לו שאנחנו נסיים את השיחה אחרי זה והוא אמר "לא צריך. סיימנו פה." זה בדרך כלל התגובה שלו כאשר הוא מכין לעצמו ביצה ואז מפחד להיכנס אליה.

אחרי שהאורחים שלו הלכו חזרתי לחדר: "נו, אז בוא תסביר לי מה אני עושה שאתה כבר עשית. חבל שאני אעשה את העבודה הזה.", הוא ענה "עזוב". "בוא תסביר לי, נו" התעצבנתי ואז הוא ענה "שתוק, שתוק כבר!". בשלב הזה קיבלתי את העצבים השבועיים שלי, הזהרתי אותו שאני לא חבר שלו ולא הבן שלו ושלא יעיז להגיד לי לשתוק. הוא כהרגלו, כמו כל פעם שאין לו כבר מה להגיד והוא יוצא דביל התחיל במנטרה בלתי פוסקת כמו תקליט שבור "מה אתה רוצה? תגיד לי מה אתה רוצה? מה אתה רוצה? מה אתה רוצה? מה אתה רוצה?" עד שבעצם הפסקתי להסתכל עליו.

אח... כמה שבא לי לתקוע לו שבריה בין העיניים.

בליינד דייט, רמזורים אדומים ותווי חניה

"אז עם מי אתה יוצא השבוע?" שאל אותי אחד המהנדסים איתם אני עובד והאמת היא שבאותם שבועיים המצב יכול היה להיראות טיפה מוזר שכן שבוע אחרי שבוע יצאתי לבליינד-דייטים. על הראשון אתם יכולים לקרוא בפוסט הקודם, על השני אני מספר כאן:

זה התחיל גרוע. למרות שהפעם זו היתה אחותי שראתה את מושא הדייט ולי ולאחותי לעיתים מאוד רחוקות יש חילוקי דיעות לגבי מראה של משהו או מישהי, הרי שגם כאן הפאשלה היתה קולוסאלית. על הפיגורה הגרועה של אותה בחורה, אישיות מעצבנת וויזואליות צורמת נוספו אפקטים חיצוניים כמו חציה ברמזור אדום (אני יכול להישבע שלא ראיתי בכלל שיש רמזור לפנות ימינה...) והמעידה שלי בזמן ההליכה לצידה (מי תוקע את העצים הזה באמצע המדרכה?).

כבר מהרגע שזיהיתי אותה במראה הצידית של הרכב שלי בזמן שחיכיתי לאסוף אותה ידעתי שזה הולך להיות דייט גרוע. המגושמות הכמעט בהמתית שלה לא הניחה לי עוד לפני שהתיישבה בתוך רכבי. כאשר בחרנו את בית הקפה הצמוד לאוניברסיטת תל אביב, מרחק דקת נסיעה ממני, נשמתי לרווחה שלפחות אנחנו לא מתרחקים יותר מדי והשהות שלי במחיצתה איננה אינסופית.

בזמן שעצרנו על יד קיוסק והיא הלכה לקנות תווי חניה על מנת שנוכל לחנות בעיר המזורגגת הזה איפשהו, שלחתי הודעה לאחד החברים מהמדור. ביקשתי ממנו שככה וככה זמן לאחר קבלת ההודעה שירים אליי טלפון ויבשר לי שצריכים אותי דחוף - זה לא נשמע חריג בהתחשב בעבודה שלי. רצה הגורל והחבר מהמדור לא הבין כל כך את ההודעה והרים אליי טלפון כ10 דקות לאחר מכן כאשר רק התיישבנו בבית הקפה, עוד לפני שבכלל הזמנו לשתות וחוסר האונים שלי התרגם לשיחה לא מובנת על שני הצדדים, ביני לבינו- הפתח שלי החוצה מן הדייט הגרוע הזה נסגר עוד לפני שהוא התחיל.

הדייט היה רע, הבחורה העידה על עצמה כבר מלכחילה שיש לה "בעיות קשב" קלות. לא מפתיע אותי שבחורה שלומדת פסיכולוגיה היא פסיכית - זה בדרך כלל הנוהל אבל הבעיית הקשב הקלה שלה נהפכה להיות בעיית העניין הקשה שלי מכיוון שהבחורה לא ידעה לפתח נושא שיחה על כלום ופשוט עברה מנושא לנושא, יוצרת במו ידיה דקות רבות וארוכות של שתיקה צורמת שנותר רק למלא אותן עם "וואי, איזה עייפות".

בזמן שישבנו שם הצלחתי לחשוב רק על שני דברים. הראשון היה שאני צריך להרוג את אחותי. השני הוא שיש הרבה מאוד בחורות חמודות באותו פאב ואני לא יכול, גם אם היה לי אומץ, לגשת לאף אחת מהן כי אני תקוע עם בהמה בטייטס חסר טעם שמתקשה להתפקס.

לאחר הרבה שתיקות ארוכות, חתכנו. היא אמרה "טוב, אם שנינו כל כך עייפים וצריכים לקום מוקדם מחר אז אולי כדאי שנזמין חשבון" ואני יותר מהסכמתי. חתמנו את ההיכרות הקצרה והלא נעימה שלנו ב"היה נעים להכיר" למרות שזה היה רחוק מלהיות נכון.

בליינד דייט מתיש

זה היה לפני שלושה שבועות ולקח לנו בערך שבועיים לארגן את המפגש הפשוט הזה - ככה זה כאשר היא עובדת כל היום וגם אני לא בבית יותר משבע שעות ביום. דיברנו במשך שבועיים בטלפון, לא כי התכוונתתי לכך אלא מפני שככה יצא- כל פעם המפגש נדחה בגלל סיבה אחרת ואני בטיפשותי התחלתי לבנות ציפיות. קשה לא לבנות ציפיות כאשר במשך שבועיים בחורה ממש חמודה מדברת איתך בצורה קולחת, למרות שמסתבר כבר בהתחלה שאתה והיא חיים בשתי ספירות אחרות לגמרי. אתה ריאלי עם אהדה חזקה להומניסטים והיא הומניסטית עם אהדה חזקה לדברים לא חשובים. איפשהו במהלך הדרך, והעובדה שאני מציין את זה פה מראה כמה אני חושב שהנושא חשוב, אף התברר שהבחורה לא שולטת באחוזים (אל תשאלו איך הגענו לזה בשיחה, זה לא גרוע כמו שזה נשמע... - לא בחנתי אותה או משהו).

נפגשנו בסוף בבית קפה שהיא רגילה ללכת אליו לאכול כמעט כל יום. הוא נמצא במרחק של 50 צעדים ממקום העבודה שלה באיזור התעשייה של פולג. האנשים במקום הכירו אותה, כמו שהיא ידעה לציין עוד לפני שהגענו והפלאו לראות אותה בשעה כל כך מאוחרת מתארחת במקום. העובדה שהם הכירו אותה והתדירות שהיא מבקרת שם אומרת שאיבדתי מקום לצאת אליו לשתות קפה, אם ארצה, בעתיד הקרוב.

ישבנו שם והשיחה קלחה כמו בטלפון, לא היו הפתעות, אבל על השיחה העיב צל כבד של חוסר משיכה כמעט אפי. ככה זה תמיד, הבליינד-דייטים הם ניסיון ציני לסיים שיחה, מרתקת ככל שתהיה, כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות פאדיחות ואי נעימויות. מה אדם יכול לעשות כאשר הוא יוצא מרכבו, עייף ומותש לאחר יום ארוך של עבודה, נאחז בתקוה לבחורה יפה, תקוה שנעשנת על שבועיים של שיחות טלפון והמלצה של גיסו, ולפתע הוא נפגש עם הגרוטסק?! - אני מגזים כמובן אבל אני מוכרח להגיד שכמו הרבה פעמים לפני ליבי נחמץ ורוחי נשברה כאשר נפגשנו - הנה הלכו כמה שעות שינה שממש הכי צריך אותן במהלך השבוע.

כאשר אין לך חברה הרבה זמן אנשים חושבים שאתה תתחיל להסתפק ב"חמודות" אפילו "נחמדות", הם חושבים שאם יהיה לך ולה חוויה אינטלקטואלית אז אולי יצא מזה משהו ושמים בצד את העובדה שהבחורה שהם מנסים לשדך לך מושכת בעיקר טילי שיוט ומחלות מדבקות. הם לא מבינים שאם אני ארצה אך ורק גירויים אינטלקטואלים אני אשחק שח-מט, אלמד עוד נושא בפיסיקה קוואנטית או אנסה להבין את התספורת של רינו צרור. אנשים לא מבינים שזה שאתה לבד לא אומר שעקרו לך את העיניים וחלקינו מעדיפים למות לבד מאשר להתפשר על הטעם האישי שלהם (וזה לא שהוא כל כך אקלקטי).

ישבנו שם במשך שעה וחצי, אפשר לומר שאלו השעה וחצי הכי ארוכים בחיים שלי אבל יצא לי לראות את אחד ממשחקי הגמר במונדיאל אז... כאשר זה נגמר החזקתי אצבעות שלא אדרש לאי נעימות נוספת אבל היא שלחה הודעה יום למחרת. נאלצתי להתעלם - ככה אני תמיד עושה, אני לא מוצא טעם להתחיל להסביר את הברור מאליו.

על שירות בצה"ל

אני רוצה לדבר על הנושא הזה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3441065,00.html והנושא שהוביל אליו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3440155,00.html

למרות שניסיתי מספר פעמים לנסח את דעתי בעניין ואת הבוז שאני חש כלפי אנשים כמו עברי לידר, אביב גפן ואושרי כהן, הפוסט שאני באמת מעוניין לכתוב נכתב כבר מזמן על ידי גאון הקולנוע קווין סמית'. הנה הציטוט מהסרט "דוגמה", אזראל הוא האיש הרע בסרט הזה, סרנדיפיטי בצד של הטובים:

AZRAEL
I was an artist! I was inspiration! A muse has no
place in battle! Our job is to create - not
destroy!

SERENDIPITY
So after the fallen were banished to Hell, God
turned on those that wouldn't fight, and my
brother here was sent down with the demons.
Something he considers a grave injustice.

AZRAEL
Don't tell me that you never questioned the
judgement, Serendipity; that you don't think the
Almighty acted too rashly?

SERENDIPITY
You've been waiting for millions of years to ask
me that, haven't you? It's been on your mind since
the moment you fell. It's been gnawing at you this
long.

AZRAEL
Well?

SERENDIPITY
No, Azrael. It never bothered me, and I'll tell
you why: you stood behind your office, you prick.
So you were an artist - big deal. Elvis was an
artist, but that didn't stop him from joining the
service in time of war. That's why he's the
King... and you're a schmuck.

אפרופו נהיגה מונעת

בתחילת הקורס שאל המרצה שאלה: "מה זו נהיגה מונעת?" ואז ענה אחד האנשים הותיקים ביחידה: "לנסוע ברכבת."

כמה שהוא צודק...

על נהיגה מונעת, רוצחים, שופטים ואללה

מבוא:

תמיד ידעתי שהעולם סובב סביבי ולא סביב השמש. דווקא בשבוע שאני נוטל חלק מקורס נהיגה מונעת על מנת לזכות ברישיון הנהיגה הצבאי (כי זה שאני נוהג 7 שנים באזרחות לא נחשב - הכבישים מתנהגים אחרת כאשר אתה מגוייס כנראה) זה גם שבוע מיוחד של עמותת "אור ירוק" ובכלל מתפרסמת הכתבה הבאה בynet: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3440735,00.html

האמת היא שקורס הנהיגה המונעת היה ממש טוב - לא כל משעמם בו מרעננים את חוקי הנהיגה ומה עושה כל שלט כי עם כל הכבוד לחוברת התיאוריה אנשים לא נהרגים בכביש כי הם לא ידעו מה אומר שלט זה או אחר, (יש את השלט משולש אדום עם סימן עצור קטן באמצעו שמורה שעוד 10 מטרים או משהו כזה יגיע תמרור עצור - ???) אנשים נהרגים בכביש בגלל מהירות!

כמו התוכנית של חיים הכט וכמו הידיעות על משפחה שנקטלה על ידי נהג משאית עם 190 עבירות תנועה, גם הקורס הזה עשה לי משהו ולפחות לתקופה הקרובה אני נהג זהיר הרבה יותר - ככה אני יודע, על פי אני עצמי, שככל שיראו לנו יותר זוועות בטלויזיה ויראו לנו יותר מה המשמעות של קטל לפחות חלקינו ננהג באופן זהיר יותר.

בין שני הימים:

הקורס היה בין יומיים, רביעי וחמישי, וככה מצאתי את עצמי נוהג בפעם הראשונה בחיי בצורה הכי נכונה שאני מסוגל ביום רביעי בבוקר. הרשמים שלי חיוביים מאוד. ראשית, כמו שהמדריך טען, אתם מגיעים לנקודת העיד שלכם פחות עצבניים. מיעוט הבלימות והנסיעה היציבה על צד ימין שאיננה מצריכה יכולות של טייס קרס אלא של דייג פנסיונר ושומרת על לחץ דם נמוך, משאירה אתכם נינוחים גם לאחר החנייה. שנית, אתם באמת שלא חוסכים יותר מדי זמן, בנסיעה מנתניה לגבעתיים, ההפרש בין ה120 קמ"ש היום-יומיים שלי לבין ה90 קמ"ש של אותו יום רביעי הסתכם ב5 דקות הפרש (והנה יגיע החכמולוג שסיים בגרות ופיסיקה ויראה לי נוסחות זמן-דרך ויטען שההפרש גדול הרבה יותר מבלי להתחשב ברמזורים, פקקים ובלימות לעקיפה).

הנקודה השלישית שלי היא היותר חשובה - יש אנשים נורמליים בכביש. יוצא שכאשר אתה נוסע לך על הנתיב הימין וכל הטייסים חולפים אותך בשמאלי, אתה מגלה שאתה חלק מדבוקה של אנשים שנוהגים כמו בני אדם. דבוקה שמלווה אותך כמה דקות טובות במהירות נסיעה חוקית. אני מאוד התרשמתי.

על מהירות וטעויות:

בסופו של יום, כל קורסי הנהיגה המונעת בעולם לא יגרמו לאנשים לא לעשות טעויות ולא לאבד ריכוז בנהיגה. האמת היא, כמו שציינתי בפני המדריך, שרמת הקשב של בן אדם היא עד 45 דקות (אם אתה מוכשר) ולכן בנסיעה ממוצעת מתל-אביב לחיפה אתה תאבד את הריכוז שלך לפחות פעם אחת אז ככה שאם אין לך מזל בפעם הזאת אתה תהרוג מישהו ותלך לכלא. חסכתי ממנו את הנתון היותר קשה, 45 דקות של קשב זה אמור קשב ממוצע לא רציף. באופן רציף רמת הקשב הממוצעת היא 2 דקות בלבד ומכיוון שרובינו אינם אלופי שחמט או נזירים, אנחנו מאבדים את הריכוז כל 2 דקות בערך בזמן הנסיעה. האם כולנו, אם כן, עברייני נהיגה? האם מגיע לכולנו ללכת לכלא אם נהרוג מישהו בגלל שניה של חוסר ריכוז, כמו שכל יפיי הנפש צורחים? - לדעתי לא, אם איבדת את הריכוז כי המחשבות שלך נדדו ונסעת במהירות נמוכה מהמותרת אז לטעמי אתה בסדר, לא עישנת או אכלת, לא שיחקת בטלפון או נרדמת, לא שתית, לא עלית מעל המהירות המותרת וגם לא סטית מן הנתיב. אם ילד קופץ לך למכונית בדרך משולבת כאשר אתה נוסע 30 קמ"ש והוא נהרג זה חבל אבל זו לא אשמתך.

מה שנכון הוא שקטלניות התאונות היא פונקציה של המהירות והתאונות בדרכים לא היתה בעייה לאומית אם אנשים היו מורידים את הרגל מהגז. לאף אחד לא אכפת מתאונות של נשים שלא מצליחות לעשות חניה ברברס או נכנסות אחת בשניה בגלל בלימות פתע - התאונות האלה נעשות במהירות נמוכות מאוד. התאונות של הגברים, לעומת זאת, נעשות במהירות גבוהות במיוחד ולעיתים תכופות מדי לוקחות חיים. אם כולנו נזכור שאנחנו מאבדים את הקשב שלנו בערך כל 2 דקות נוכל לומר לעצמינו שזה פשע מצידנו לעלות מעל המהירות המותרת - מי אני שאסע מעל 90 קמ"ש אם בשתי הדקות הקרובות אני לרגע אשכח בכלל שאני נוסע?!

על מבחן התיאוריה:

בסופו של הקורס הגישו לנו את מבחן התיאוריה שהוא כמו תעודת עניות של משרד הרישוי ומלחמתו בתאונות הדרכים. הנה מבחן שמציג לך שאלות כמו למי יש זכות קדימה בזמן שאוטובוס עולה במדרון תלול, על מי חלה חובת חגירת חגורת הבטיחות במכוניות משנת ייצור של עד 1986, איך צריכה משאית לסדר את מטען הסחורה שלה או מה ההבדל בין שלט אחד שלא ראית בחיים שלך לבין שלט אחר שלא תראה אף פעם. מה למבחן הזה ולמציאות? - האם מישהו עשה תאונה קטלנית כי הוא שכח איך נראה מעבר חציה? כי הוא שכח כמה מטרים לפני מסילת ברזל מתחילים להופיע שלטי הסימון? כי הוא שכח מה אומר חץ קדימה או מבוי סתום?

קורס מאוד מכובד נגמר באנחת טיפשות כאשר המדריך הגיש לנו את טפסי התיאוריה. לכל הפחות הוא לא טרח להקדיש זמן ללימוד משהו מהמבחן ופשוט עזר לנו לפתור אותו במהלכו.

על שופטים ובתי כלא:

אולי צריך לזרוק את השופטים שלנו לכלא. 17 פעמים נשלל רשיונו של נהג המשאית שרצח את הסולימאנים בשבוע שעבר. 190 עבירות תנועה ביניהם אי שמירת מרחק, חציה ברמזור אדום, חציה קו לבן, מהירות מופרזת ועוד והבן אדם חזר הביתה. עכשיו הוא מספר לנו שהכל "מן אללה". מה "מן אללה" חתיכת ניאנדרטל?! צריך לזרוק אותו וכל אחד מן השופטים שהותיר לו להמשיך ליסוע לתוך צינוק קטן, שישבו ויחשבו שוב האם הסולימאנים היו צריכים לשלם בגלל הטיפשות הפרובנציאלית של האחד והרחמנות האליטיסטית של האחרים.

אגב, הנהג מודה שהוא כנראה נהג קרוב מדי למיצובישי של הסולימאנים. הדרך היתה פנויה לדעתו והוא לא חשב שהם יבלמו בלימת פתע... בטח לא חשב, הקוף, כל אחד בישראל ששואלים אותו למה הוא נצמד מביא את אותה תשובה מטומטמת של "למה שהוא יבלום?- הדרך פנויה!". אגב, כאשר אתה נוהג במשאית של 14 טון כדאי שתשמור על איזה 150 מטר מרחק נסיעה כדי שבפעם שהמכונית מקדימה בכל זאת תחליט לבלום לא תצטרך להאשים את אללה בטיפשותך.