ביקרות על סרט: האביר האפל

לא ציפיתי שבהצגה שהתחילת ב23:30 אולם הקולנוע יהיה מלא עד אפס מקום, וזה כולל כמובן את השורה הראשונה- זו שממנה אתה רואה כל כך לא טוב שאתה צריך ללכת לסרט עוד פעמיים בשביל להתרכז בשני השלישים שלא התרכזת בהם בפעם הראשונה. באטמן החדש הגיע, סוף-סוף יש מה לראות בעונת הקיץ המשעממת הזו!

שלא כמו שאר האנשים, אשר חלקם לצערי טרחו ללבוש על עצמם חולצת באטמן מיוזעת לרגל האירוע ולצבוע את כל האירוע במכחול אובר-חנוני מיותר, לא חיכיתי לצאת הסרט הזה מאז הסרט הקודם. אני מודה, הסרט הקודם זחל כמו הפקק האל-מותי בין צומת פולג לוינגייט כל בוקר וממש לא הביא חשק לראות את כולו. אבל הסרט הקודם, Batman begins, שינה את החוקים ואפשר היה לראות שהיוצרים של הסדרה החדשה באו בשביל באמת להתחיל הכל מהתחלה. הסדרה החדשה של באטמן לוקחת את דמות הקומיקס המאוד ילדותית ומקנה לו נופך ועומק שפוזל לכיוון דמויות קומיקס יותר "בוגרות" כמו קונסטנטין, V וכו' - סופר גיבור או לא, בשביל לכבוש את לב הקהל שגדל על באטמן ועכשיו שערו מתחיל להאפיר יש לשרטט את הדמות של באטמן מחדש.

אז לא, לא חיכיתי לסרט החדש מאז הסרט הראשון בסדרה החדשה, עומק או לא - קולנוע הוא מדיה מאוד מסובכת וגם טובי התסריטאים יכולים למצוא את התסריט שלהם מוגש בצורה לא טובה ולא מעניינת וזה, מבחינתי, סיכם את הסרט הראשון. אבל הרטט ברגליים שלי התחיל לעבוד כבר לפני חודש - תמיד אמרת שלעשות טריילרים זו אומנות ומי שהלך איתי פעם לסרט יודע שאני עלול לעקר את מי שבגללו אני אפסיד טריילרים - הם לא רק מכינים אותי לאיזה סרטים אמורים לפגוע בי בחודשים הקרובים, הם מעניינים ומרגשים כמו סרטים בפני עצמם. טריילר טוב ימשוך צופים אל אף שהסרט שאותו הוא מציג יכול להיות גרוע, ולהיפך לצערי גם כן נכון.

אז מה היה מיוחד בטריילר של באטמן? - הכל! אמנם נגמר בשניות בודדות די רעות, לטעמי, אבל כבר מהצפייה הראשונה בו הבנתי שאוהדי באטמן, סופר-גיבורים וסתם חובבי קולנוע הולכים לטעום את הרשע בצורה שלא טעמו אותו עד כה. הפעם הרשע מוגש אחרת.

סרטי קומיקס לרוב הם פשוטים, כמו הרבה מאוד סרטים והרבה מאוד תוצרי אומנות בכלל. הפשטות הזו עוזרת לנו להבין איפה אנחנו עומדים בעולם הזה, במה אנחנו מאמינים, היא מחנכת אותנו מחדש מצורה מאוד יבשה אבל ברורה, או אולי פשוט מזכירה לנו בצורה נאיבית מה שאנחנו כבר יודעים. בעולם כל כך מסובך כמו זה שאנחנו חיים בו, שמספר גווני האפור עצום כל כך שאנחנו הולכים לאיבוד בניסיון להבין איפה אנחנו ובמה אנחנו מאמינים, האומנים הרבה פעמים עוזרים לנו לשרטט את גבולות הגזרה - "זה טוב וזה רע". הטוב, כמו שאנחנו אוהבים מלידה, תמיד מנצח. את הפרקטיקה אנחנו מכירים, הטוב לא תמיד מנצח כי לא תמיד אנחנו יודעים להגדיר מה הוא "הטוב", אבל בקולנוע אנחנו מעדיפים, לפחות הרוב המוחץ, לקבל קצת טעימה מפשטות - מעולם ללא גוונים, רק צבעים.

באטמן החדש הוא לא כזה ואולי זה קשור להתבגרות הכללית של החברה האמריקאית, ההתבגרות שהתחילה מאירועי ה11.9. באטמן החדש עושה הכל בשביל לא ליפול למלכודת של סרט קומיקס פשוט עם הטוב האולטימטיבי והרע האולטימטיבי, סיפור שאת סופו אנחנו כבר יודעים מראש.

אז השינוי הזה ראיתי כבר בפעם הראשונה שראיתי את הטריילר, הרגשתי שהיוצרים ארזו לנו את הרשע בצורה אחרת - הג'וקר הופיע והוא היה שונה.

אין דרך להסביר כמה שמחתי מהג'וקר החדש. כן, הוא מחזיק את הסרט כמעט לבדו, כן המשחק של הית' לדג'ר מדהים, כן מגיע לו אוסקר וכן - הוא הצליח לעשות מה שג'ק ניקולסון לא הצליח - לשחק את הג'וקר כפי שהג'וקר צריך להיות. אולי בעקבות הסרט החדש האוהדים יתחילו להבין את שניקולסון לא סתם שיחק גרוע ב1989, הוא רצח את אחת מדמויות הרשעים המפחידות ביותר למשך 19 השנים שעברו מאז. ניקולסון עם המשחק הבינוני מינוס שלו הגיש לנו ג'וקר קריקטוריסטי ומעצבן בעוד שלדג'ר מגיש לנו את הורסיה האמיתית.

הסרט כולו עמוק, אפל וחסר פשרות. הוא מתוחכם אבל נשאר עדיין נאמן ליסודות הקומיקסיים שלו. קשה לחשוב על קאסט טוב יותר לסרט - צוות שחקני אופי שרק שמם מתריע על איכותו של הסרט. ג'ינהאל, אקהארט, פרימן, בייל, קיין וכמובן אולדמן! כל אחד צובע את הדמות שלו מחדש וביחד גורמים לנו להרגיש שאנחנו באמת, אולי בפעם הראשונה, מפחדים מהסביבה של באטמן.

באטמן החדש מציג ג'וקר פסיכי, לא פושע הומוריסטי אלא פסיכופט אמיתי - כזה שחוסר היכולת להבין אותו או להזדהות עם משהו באופיו הוא זה שמפחיד. הנולנים (כריסטופר וג'ונת'ן נולן) מחקו לגמרי את הג'וקר הישן ובנו אותו מחדש. אין רובים - הג'וקר החדש מאוהב בסכינים ואוהב להסתכל בעיני הקורבנות שלו רגע לפני שהם מתים, לא איפור מוגזם - החדש מאופר בהרבה פחות שכבות מה שמקנה לו חזותיות מפחידה הרבה יותר, ולא כסף - הג'וקר החדש לא פה בשביל הכסף, הוא פה כי הוא פסיכופט אמיתי:" This town deserves a better class of criminal... and I'm gonna give it to them", כמה שהוא צודק.

לסיכום רק אומר שהסרט לא מושלם, יש מספר קטעים מתים, בעיקר בהתחלה, והסוף של הסרט נמרח מעט יותר מדי- בעיקר מכיוון שלקראת סופו הכותבים רצים על שני קווי עלילה שאחד מהם, ההפיכה של הארווי דנט לטו-פייס, מיותר לגמרי. בנוסף, ההתחלה של הסרט מעט מבלבלת מבחינה קולנועית לא משהו.

לסיום סיומת, לסרט ממש לא מגיע להיות מספר אחד בimdb וזה נובע בעיקר משום שאנשים מגיעים biased לגמרי לראות את הסרט, וזה בסדר, אבל בסדרת באטמן - ואולי אפילו אל מול סרטי הקומיקס כולם... הוא בהחלט הטוב יותר.

סוף חפירה.

ביקורת על סרט: "לירות כדי להרוג"

אם קלייב אוון שם לעצמו למטרה להיות השחקן הכי מגוכך בהוליווד אז לאחר "הילדים של מחר" ו"לירות בשביל להרוג" הוא בהחלט בדרך הנכונה ופותח פער עצום על כל שאר המתחרים. הסרט "לירות כדי להרוג" הוא אחת היצירות הקולנועיות שאם היו מגיעות לפריים טיים אפילו בערוץ הראשון הם היו מביישות.

הסרט, נטול העלילה ל-ג-מ-ר-י, מביא את סיפורו של... רגע, פאק, איזה 'סיפורו', מה 'סיפורו' - הסרט הוא סצנת קרב אחת גדולה שמופרעת לפעמים על ידי דיאלוגים, בהם הדמויות לוקחות אוויר. מהבחינה הזו הסרט אינו טוב יותר ממשחק arcade.

לאחר תפקידים בסרטים די מעייפים כמו Sin City ו"הילדים של מחר" מפליא שמר אוון מבקש להמשיך לעשות תפקידים, לא של שחקן איתי אלא של איש פעלולים או כפיל.

לצערי אפילו אנשים מכובדים כמו פול ג'יאמטי הסכימו להשתתף בסרט ולמרות שתפקידו של פול דווקא נתן לו במה לנטוש את הדמויות הקטנות והמופנמות שהוא בדרך כלל מייצג, התפקיד הזה עדיין יזכר לו לדיראון עולם.

מעל הכל, מעל חוסר התסריט, הדיאלוגים המתיימרים, הבימוי המעליב והמשחק... או המשחק... ניצבת מוניקה בלוצ'י שנראה שתפקידה בסרט, זונה, מאפיין את היחס של הוליווד כלפי השחקנית בחסד הזו. שחקנית שפעם אחר פעם נאנסת על ידי הוליווד בתפקידים דבילים שלא נראתו כלומר אשר צובעים את קריית הקולנע הזר המעולה שלה בצבעי בינוניות. אולי הציעו לה הרבה מאוד כסף אבל שחקנית ותיקה ונחשבת כמו בלוצ'י צריכה לדעת יותר...

אני לא אתפלא אם "לירות כדי להרוג" יקח את פרס פטל הזהב השנה - זה בהחלט מגיע לו.

ביקורת על מוליבלומ'ס

התופעה שנקראית מוליבלומ'ס ברורה לי בערך כמו הברידג' שאימא שלי משחקת. לא ברור לי במה אנשים התאהבו שהם ממשיכים להגיע למקום הזה: לפני שבועיים יצאנו כמה חברים מהמדור לחגוג יומהולדת לאחד מאיתנו. הכסאות הלא נוחים להחריד, החום הבלתי נסבל, מנות הסעד שנתנו לנשנש, טמפרטורת הבירה המוגשת שאפשר היה להדליק באמצעותה סיגריה והמחירים הגבוהים... כל אלו עשו את החויה המוליבלומית לבלתי נסבלת. אם להתחשב בכך שבתל אביב התענוג רק מתחיל ממחיר החניון הייתי פוסח על כל הרעיון.

בא לי נורא בירה אבל רחצתי כבר שיניים.

שני יהודים כותבים תסריט

מי שראה את "שמש ניצחית בראש צלול" והיה מספיק אינטיליגנטי בשביל לראות שמדובר ביצירת מופת, פשוט מוכרח (אם הייתי ילדה בת 14 ה'מוכרח' היה לובש צבעים של סגול רדיואקטיבי ומקבל פונט 72) היה לראות כבר את "אדפטשיין" - לי יצא לראות אותו רק אתמול כי אני אדיוט. הסרט הוא לא הסרט הכי טוב שתראו וזאת מכיוון שלצערינו זו הפואנטה של הסרט (מגלים אותה רק באמצע, כאשר השחקן הראשי יושב ומשוחח עם מר מקי על כך שבתסריט שלו לא קורה שום דבר...) אבל חייבים להוריד את הכובע בפני צ'ארלי קאופמן - בין התסריטאים הבודדים ששמם מוכר כפי ששמם של בימאים מוכרים.

קאופמן גאון במה שהוא עושה - התסריטים שלו (שמש ניצחית בראש צלול, וידויים של מוח מסוכן, להיות ג'ון מלקוביץ' ואדפשטיין) שברו את כל מוסכמות כתיבת התסריטים והציבו רף תחכום עלילתי שלא נראה כמותו, כל פעם מחדש. התסריטים שלו מיוחדים ואינטיליגנטים, הרעיונות שלו מבריקים בחריפותם והכתיבה שלו מעלפת.

אם סורקין הוא מלך התסריטאים למסך הקטן עבורי אז קאופמן הוא המלך במסך הגדול.

שניהם יהודים, כבר אמרתי?!

White Stripes ב BlackPool

מה לא נאמר על הצמד white stripes?! - שיש להם חוש מוסיקלי של כבדי שמיעה, שיש להם יכולת הופעה שהיתה מביישת ערב בינגו באחוזת פולג ושהשירים שלהם נשמעים כמו ציפורניים חדות על גבי לוח חלק... אבל היום זכיתי להציץ, הודות לחודש הופעות בחינם שHOT נותנים (אל תתרגשו, הם עדיין הרבה יותר גרועים מYES, לא תמצאו הופעות שוות באמת שתוכלו לראות) בהופעה של שני המגוכחים האלה בBlackPool... הפתעה גדולה לא היתה - הרכב של שני אנשים שלא משכיל שצריך עוד גיטרה בס אחת לפחות בשביל להתחיל לקרוא לעצמם הרכב רציני, היה מוכרח לאכזב בפשטות מוסיקלית מעצבנת והופעה שנראית כמו חימום לחוה אלברשטיין.

עד כה לא הצלחתי להבין למה לכל הרוחות מגי סטרייפ משוכנעת שהיא יודעת לנגן בתופים ולמה לעזאזל אין להם עוד גיטרסיט בס ועוד גיטרת ליווי. האם זה קשור לעובדה שג'ק סטרייפ לא יודע להלחין שירים מורכבים יותר מ"קן לציפור בין העצים"?!

אחת ההופעות הגרועות ביותר שאפשר לעלות על הדעת - רעש מונוטוני שמלווה בשירה צרודה ולא ברורה על רקע של גיטרה צורמת ומתופפת גרועה.

ביקורת על סרט: דיסטרביה

משום מה שכחתי לכתוב פוסט על הסרט המעולה הזה. דיסטרביה (שאגב, זהו שמו גם באנגלית ובכוונה הוא לא נקרא disturbance) הוא מותחן אימה-פסיכולוגי כמו שמותחן מהסוג הזה צריך להיות, למרות שהוא לא המפחיד ביותר שנראה במחוזותינו. דיסרביה הוא סיפורו של ילד בעייתי ולא ממושמע שנשפט למאסר בית. על מנת להפיג את שעמומו הוא מתחיל לתצפת על שכניו, כאשר באחד מהם הוא חושד כרוצח סדרתי.

למרות שהשחקנית הראשית (שרה רומר שלא זכורה לנו כלל משום סרט) נראית כמו תאונה בין רכבת ישראל למפעלי חיפה כימיקלים ולמרות שהיה לי קשה להשלים עם העובדה שטריניטי (קארי אן - מוס) לא לובשת עור ולא יודעת קונג-פו, עדיין המשחק המעולה של שיה לאבופ (שמשחק בדיוק מה שהוא שיחק ברובוטריקים אבל זה עדיין בסדר...) ושל דייויד מורס (המלך) שזכור לנו מכל כך הרבה דברים (האוס, 16 רחובות, לבבות באטלנטיס, סימן חיים וכמובן גרין מייל... just to name a few) עשה לי את הסרט.

הסרט בהחלט לא יהיה הפאבורייט של אוהבי הג'אנר. מי מכם שהתרשם מsilent hill יהיה לו קשה להעריך סרט טוב כמו דיסטרביה, אשר בניגוד לסיילנט לא מראה יצורים מעוותים וגדוש בתמונות מלחיצות. מי שיחפש אימה יתאכזב כמו הצלצול יתאכזב גם הוא שכן הסרט לא מעביר בך תחושה אימתית שמשאירה אותך דבוק לכסא ואת לבך קפוץ במשך דקות ארוכות. הסרט פונה לכל מי שמחפש סרט מתח - קיצי טוב, כזה שמכיל את כל האלמנטים של מתח ומשאיר בחוץ את רוב האלמנטים של הפחד אך עדיין לא יורד לשוליים המגוכחות של סרטים כמו ציידי המחשבות (אבל אנחנו סולחים לואל קילמר כי הוא עשה את קיס קיס באנג באנג אחרי זה).

אגב, הופתעתי שהרובוטריקים נטשו את שיה למרות שהם הבטיחו להיות שם גם כאשר הוא מזיין כוסיות עולם עם שקיעת החמה.

ביקורת על הסרט "לגעת ביהלום"

אי אפשר להתעלם מהתפקיד החשוב של הוליווד בהעלאת המודעות של צופי הסרטים בבעיות וסוגיות חשובות. הוליווד ידעה ועדיין יודעת לייצר סרטים בעלי תוכן כבד ואמיתי שדנים בצורה מפוקחת בהרבה נושאים כואבים, החל מאונס ורצח, דרך איידס, מלחמות, עבדות, מחלות נפש וכלה בשואה ופשעי מלחמה.

בשנות ה90 של המאה שעברה מדינות כמו אנגולה, קונגו, סיירה-ליאון וליבריה נחשבו כאיזורים המסוכנים ביותר בעולם: מלחמות אזרחיים, רציחות, מעשי אונס, קטיעות גפיים ועבדות- היה שם הכל. הכל נעשה בעזרת סחר חוקי ולא חוקי בנשק ויהלומי המריבה שמימנו את כל הסחר הזה.

הרבה אחראיות יש על בימאי הוליוודי כאשר הוא לוקח נושא טעון וחשוב כל כך כמו יהלומי המריבה בסיירה ליאון והפשעים שבוצעו בחסותם, פשעיים אפריקאיים כמו גם מערביים. סרט שעוסק בסוגיה כל כך טעונה אבל מפספס מחסל את האפשרות לדון בסוגיה הזו במדיה ההוליוודית לתקופה ממושכת שלאחר צאת הסרט.

הנה ראיתי היום את "לגעת ביהלום" שהתרגום הגרוע (המטופש והמטומטם) של כותר הסרט (Blood diamond) רק מבשר על טיב הסרט עצמו. לא מספיק היה לבמאי סרט באורך סביר- שעתיים ועשרים נדרשו לבמאי על מנת לעשות רפש הוליוודי מנושא כל כך חשוב ולגרום לצופים לאדישות ואולי אפילו לגיכוך נוכח תופעה כל כך מכוערת שעליה מבוסס הסרט.

הסרט אונס את כשרונם הראוי להערצה של ליאונרדו די-קפריו, דג'ימון הונסו וג'ניפר קונלי ועושה בהם שימוש ציני על מנת להעביר עוד סרט אקשן הוליוודי. פסיפס של בדיחות אמריקאיות, גינונים לא מציאותיים הוליוודיים, משפטי מפתח מאוסים, פיצוצים ספורדיים, דמויות שבלוניות לא אמיתיות, עלילה מרכזית כושלת ולא אמינה וסיום מרוח ומיותר. אין הרבה מילים טובות להגיד על הסרט הזה למעט איזו מילה טובה על כך שכנראה באמת היה ניסיון תמים להעלות את המודעות לבעית יהלומי המריבה באפריקה (שבינתיים מימדיה קטנו בהרבה).

הסרט מספר את סיפורם של סולומון ונדי, דייג שמשפחתו הופרדה ממנו על ידי המורדים ובנו נחטף לשורותיהם, של דני ארצ'ר, חייל לשעבר וצייד יהלומים בהווה שמפגין מבטא מגוכך של תושב רודזי במקור ואת סיפורה של מאדי בואן- כתבת אמריקאית שבאה לחשוף את מימדי הכיעור. הסרט ניסה ליצור סנרגיה בין משהו אנושי שאפשר להתחבר אליו (בעזרת סיפורו של הדייג שמחפש את משפחתו ומנסה להציל את ילדו החטוף) לבין משהו קומי יותר שאמור ליצוק תוכן אל מאחורי הקלעים של התופעה בעזרת סיפורו של צייד היהלומים הלבן שכיום יכול רק להתרפק על זכרונות גבורה של פעם, לבין משהו יותר קונספירטיבי סטייל תיק-שקנאי שאמור וגם מנסה לחתום את הסרט בעזרת העיתונאית והניסיון שלה לספר את סיפורה של סיירה-ליאון.

האם הסינרגיה הצליחה?- לא יותר מלוח השידורים של ערוץ 10. הסרט מפספס בגדול ולמרות שהפתיחה והסיום מציגים עובדות ואמורים כאילו לעטוף את הסרט בעטיפת רצינות וחשיבות הסרט בכל זאת מבזה את הסוגיה.

"לגעת ביהלום" מנסה לעשות ליהלומי המריבה מה ש"שר המלחמה" עשה לתופעת הסחר בנשק, מה ש"טראפיק" עשה לתופעת הסמים בארה"ב, מה ש"אמריקה X" עשה לגזענות, מה ש"אמיסטאד" עשה לעבדות ומה ש"סהרה" עשה למוות, אבל בסופו של דבר "לגעת ביהלום" הוא סרט בינוני מינוס שמפספס את המטרה כמו שנבחרת ישראל בכדורגל מפספסת את השער של הקבוצה היריבה.

ביקורת על הסרט "הבושם"

אי אפשר לסכם את ביקורתי על הסרט "הבושם" במילים בודדות. אני לא יכול לתת לו ציון ואפילו מתקשה אני להגדיר לאיזה קהל יעד הוא מיועד. עם זאת יש כמה דברים שכן יכול אני לומר בנוגע לסרט.

כמו הרבה מאוד סרטים אחרים שמבוססים על רבי מכר, משחקי מחשב, תוכניות טלוויזיה ניצחיות ועוד, גם את הסרט הזה ככל הנראה יאהבו יותר אלו מכם שקראו את הספר מבעוד מועד. כמו וילון שמורם או קסם שנחשף, הפרשנות הויזואלית שמציג סרט משחררת את הדמיון שלנו מכבלי האבסטרקטיות ודברים שנאלצנו לשוות בנפשנו במהלך קריאתו של ספר רוקמים עור וגידים- לובשים צורה אל מול עינינו ומקלים עלינו. צפייה בסרט לאחר קריאתו של ספר, בייחוד אם הספר נקרא לפני זמן רב, מעוררת המון ציפייה מצד הקורא, נותנת לו בסיס משותף רחב יותר לשיחה עם אנשים אחרים שקראו את הספר ואולי דמיינו דברים בצורה אחרת וגם קורצת באופן אישי- הנה עכשיו אתה יכול לראות דברים שיכולתי רק לקרוא עליהם עד היום, כאילו הפרשנות של הבימאי היא הפרשנות היחידה. מכל מקום הדבר שקול להסרת מכסה- עיניים או משהו.

לאלו מכם שלא קראו את הספר, ואני מודה שאני ביניהם, הסרט עלול להיות בעייתי משהו- אולם לא בהכרח. מכיוון שהנושא המרכזי של הסרט הוא ריחות, ואני בהחלט מוריד את הכובע בפני הסופר על הרעיון המקורי על גבול הגאוני, קשה מאוד לבנות את התחושות בצורה ויזואלית בלבד. אם בספר יש את הפרויליגיה (שסופרים רבים עושקים אותה) למתוח את הקורא עם כמה עמודים של תיאורים ועל ידי כך לתת לקורא את הזמן 'להרגיש' או 'להפנים' את הריחות המדוברים, הרי שבסרט הדברים זזים מהר ומוגשים לך בקלות (טעמו של אוכל שעמלת להכינו לנצח יהיה טעים יותר מזה שקנית מוכן). אז על מנת להעביר את תחושת הריח הבמאי השתמש בצילומים מאוד איטיים ברבים מן הקטעים מה שגרם לתחושה מעט הזויה לאורך הסרט ואף לקטעים רבים של שעמום מגרד.

במרכז עלילת הסרט נמצא ג'אן- בפטיסט גרנווי, יתום אשר נולד לתוך עולם אכזר אך עם מתנה אלוהית בחלקו. ג'אן בפטיסט נולד עם יכולת על-אנושית של ריח. הוא יכול לזהות ריחות ממרחק של קילומטרים ולהבחין בין ריח אחד למשנהו. אך מהנקודה המאוד לא מאיימת הזאת (ויש להעריך את הניגוד המצויין בין יכולת כל כך לא פוגענית (שלא לומד נשית) לבין מה שקורה לאחר מכן) לנקודה בה טירוף מתרחש ישנה התגלגלות אירועים שאולי מוצגים היטב בספר (וזיו טוען לכתיבה מאוד טובה של הסופר) אבל בסרט... ישנו פישול משהו והאירועים האלו מוצגים ברובם בצורה לא כל כך מעניינת.

על הרבה מהחסרונות של הסרט פיצה הבמאי במוסיקה מעולה, מהעולות שיצא לי לשמוע בסרטים. המוסיקה גם היא לא מאיימת אולם בסיסה שומר את היכולת, שמנוצלת בהמשך, לבנות משהו קצבי הרבה יותר וכך ישנה תחושה, במהלך הסרט, כאילו הפס קול כמעט לא השתנה אלא רק הואץ מעט בקטעים היותר 'טירופיים'.

הסרט הוא ממש לא לכולם, בטח לא לאלו שבאים לראות 'סתם סרט בשביל הכיף'. מי שכן יצלח את הסרט ויתעלה מעל החסרונות שלו יפיק הרבה מאוד מהקונספט המרכזי המאוד מיוחד שלו וישאר עם תחושה מאוד מיוחדת מהסרט.

אגב, עשו לי טובה ואל תטעו בפרשנות הסרט כמו הטיפשים שטועים וחושבים שחניבעל הוא מרכז הסיפור ב"שתיקת הכבשים". "הבושם" אינו שם במרכזו את סיפור הרצח, אלא משהו אחר לגמרי שלא אוכל לגלות בשלב הזה מכיוון שאינני רוצה להרוס לכם את חווית הסרט.

זהו בגדול.

אגב, yes-planet לוקח בכל פרמטר אפשרי מלבד מספר הבחורות היפות שמסתובבות בו, את הסינמה- סיטי. יש לשים לב שאי אפשר להגיע לyes-planet אלא אם טועים קודם בדרך וממשיכים בכביש ולא עולים על הגשר.

ביקורת על הסרט "יוקרה"
אחח... ככה עושים סרט. הבימוי, המשחק והתסריט נתפרו באופן מושלם ומוצגים לראווה, מוכיחים שלא צריך תסריט "עמוק", גם לא טרגדיה או רומנטיקה חסרת מעצורים על מנת לבנות סרט מושלם.
 
"יוקרה" מגולל את סיפורם של שני קוסמים יריבים אשר נלחמים ביניהם בכמה מישורים עבור מה שהיה בעבר, החיים שלהם כיום וטיב המופעים שלהם. התסריט נכתב בצורה גאונית ונחשף רובד אחר רובד, בדיוק כפי שמוצג קסם טוב. הקהל נשאב אל תוך המריבה, מנסה להבין מי צודק ומי לא, מי באמת היה שם ומה באמת נעשה, מגרד את ראשו כאילו הציגו בפניו איזה טריק מחוכם.
 
הסרט מכיל אל תוכו בצורה נפלאה יסודות היסטוריים אשר מעוותים בצורה נפלאה אל תוך מרקם הסרט. יריבות הקוסמים עומדת בקורלציה משעשעת מול יריבות בין המדענים טסלה ואדיסון שגם לה היה צד מופרע והפגישה שני מוחות גדולים אשר התחרו, בין השאר, על אהדה ויוקרה.
 
למי שפוחד כמוני מהליהוק של יו ג'קמן וכריסטיאן בייל, שניים שבאמתחתם רשימה של סרטים שרבים היו תולים עצמם על השתתפות בהם (ון הלסינג, אקס-מן, אקווילבריום, שלטון האש וכו') או לכל הפחות לא הוכתרו כסרטים "טובים", אל חשש! לא ברור מי עשה מצווה וליהק את השניים לסרט אבל ללא התסריט האווילי שבדרך כלל עוטף אותם ניתן לראות את יכולת המשחק המעולה של השניים אשר שובים אותך אל תוך העולם של לונדון של סוף המאה ה-19 ולא נותנים לך לעזוב.
 
את מי שזה לא מספק או שדורש נימוק טוב מספיק בשביל לשלוח את ההורים לסרט שהשחקנים הראשיים בו בדרך כלל השתתפו בסרטים שמבוגרים לא כל כך אהבו, אני מציע לשלוף את קלף ה"מייקל קיין" שגם הוא מבריק במשחקו, כרגיל, והופך את הסרט לחוויה.
 
אגב, דייויד בואי גאוני בתור טסלה.
 
בקיצור, רוצו לראות!
שמור   בטל

המלצה על אתר אינטרנט: סיפורים קצרים

אחלה אתר: http://www.short-stories.co.uk/

אני בטוח שיש עוד כמה עשרות כאלה ברשת אבל זה האחד שאני נתקלתי בו ולכן אני שם בולבול גדול על האתרים שאתם מכירים...