ישראל אינה קונצנזוס

העולם אינו מכיר את מדינת ישראל. השוני בין מדינת ישראל לשאר המדינות שכולנו מכירים היא בעובדה שהעולם עדיין אינו רואה בנו עובדה מוגמרת אלא פצע מוגלתי שצריך לטפל פה- תקופה חולפת בהיסטוריה של המזרח התיכון. כאשר גרמניה היתה תחת כיבוש סובייטי העולם עדיין יכול היה להגיד היכן עוברים גבולות גרמניה ולהגיד "אוקי, פה זה גרמניה- היום היא כבושה על ידי הסובייטים". אותו דבר נכון גם לגבי צרפת, בלגיה, הולנד, פולין ושאר המדינות שכולנו אוהבים (פחות או יותר). יש הבנה כללית בעולם מהיכן להיכן המדינות הללו משתרעות ולא משנה אם יכבשו אותן או לא- העולם עדיין יכיר בקיומן, אפילו הכבוש וכאשר הכבושים יתקוממו או הכובשים ילכו, העולם ידע להכיר בהתקוממות (במקרה הראשון) וידע להחזיר (במקרה השני).

אם ישראל נכבשת מחר המצב אינו זהה. ישראל כבושה אומר שישראל תימחק מהזכרון הקולקטיבי של העולם והאיזור יחזור להיות פלסטינה- ייעודו המקורי (כביכול). ישראל תירשם בדפי ההיסטוריה כמנדט קצוב וקצר של יהודים על איזור ערבי. לא מעט אנשים רואים בעצם קיומה של מדינת ישראל כיום, אחת השגיאות ההיסטוריות הגדולות של העולם המודרני- מה הם צריכים את כאב הראש הזה? (ת'כלס...).

מתישהו תור הזהב של מדינת ישראל באיזור יגמר וכשהוא יגמר מדינת ישראל צריכה למצוא את עצמה במצב שיש עליה הסכמה כללית בעולם- שכל העולם יודע מאיפה לאיפה משתרעת מדינת ישראל היא מדינת היהודים. על איזה שטח אין עוררין שהוא שלנו כי כאשר תור הזהב יגמר וסוריה או מצרים (או ירדן...) יעלו עלינו (והם יעלו עלינו. אולי לא היום במציאות הפוליטית הקיימת אבל בוא לא נשכח ש99% מתושבי המדינות האלו מייחלים למותינו) אנחנו צריכים לקבל זהות של עם כבוש שנתון למצוקה. עם כבוש שרוצה את מדינתו בחזרה.

מדינת ישראל, תחת שלטון כמו שביבי מציע, שיחקה ותשחק משחק מאוד מסוכן. משחק של הכל או לא כלום. מדינת ישראל אינה תמהר לקבוע לעצמה גבולות והכרה בינלאומית תוך כדי כך אלא תיאבק עוד ועוד להישאר בשטחים שאינה מעוניינת לספח מתוך תקווה למגר את הטרור באמצעות קלף המיקוח הזה. מדינת ישראל במצב הזה משרה לחץ ציוני כבד כנגד לחץ אנטי-ציוני (מצד הערבים) כבד גם כן. כיום הלחץ משני הכיוונים מאזן אחד את השני. מה יקרה אם הלחץ הערבי יגבור עלינו? (תור הזהב יגמר), מה היא נקודת ההתחלה, מה הוא המעצור שמדינאינו סיפקו לנו במהלך יותר מ50 שנות קיומינו, שיספוג את הלחץ? כרגע אין לנו מעצור כזה, אם הלחץ הערבי גובר מדינת ישראל מתרסקת לכלום שממנה היא צמחה- מושמדת לחלוטין. בהרבה מובנים לחיצות הידיים עם נשיא פקיסטן, עם הטימורי ואולי שיחות עם מדינות המפרץ (ששמועות רצות שיתקיימו), מצד שרון מספקות בדיוק את זה- את המעצור הזה שמדינת ישראל צריכה לשים כמה שיותר מהר על מנת לקבע את מה שקיים בתודעה הכללית של העולם.

לפני שיהיה מאוחר מדי.

אריאל שרון והטימורי
הידיעה הזו בעיתון הרגה אותי מצחוק, אני מביא כאן ציטוט מעיתון הבוקר של "ידיעות אחרונות":

"את הבוז שהוא רוחש לנתניהו הביע שרון בשיחה עם שר החוץ של מזרח-טימור. הטימורי ביקש שישראל תשגר לארצו מומחה לכלכלה. 'יש לי מומחה בשבילכם', אמר שרון. 'הוא מבין בכלכלה ובמקרה הוא מאוד פנוי עכשיו'."

שמור   בטל

תכנית ויסקונסין (קוריוז)
קוריוז קטן להתחיל את הבוקר איתו: אני חושב שתכנית ויסקונסין היא תכנית בת של תכנית גדולה יותר (תכנית מיניסוטה?) בה דווקא יש הצלחה מרובה. תכנית מיניסוטה באה להילחם באבטלה הגוברת על ידי יצירת תכנית ויסקונסין ובכך ליצור עוד הרבה מקומות עבודה לאנשים שיעזרו למובטלי ויסקונסין למצוא עבודה.

גאוני.

שמור   בטל

הרוגי אוקט' 2000
אני מסרב להפוך את השוטרים של מאורעות אוקטובר 2000 להיות השעיר לעזאזל. מעין שוטרים רב פעמיים כאלה שאני משתמש בהם עד שכבר אין לי צורך בהם ואז אני משליך אותם לכלבים. אני לא בא לומר שהשוטרים לא ירו כדורי גומי כי אלו היו ערבים ואם המתפרעים היו יהודים הכל היה שונה אבל הזכות להגנה עצמית של השוטרים האלה עדיין מעוגנת בחוקי מדינת ישראל ואם איימו על חייהם (ואני מניח שיידוי אבנים זה סיכון חיים) זכותם המלאה לפתוח באש חיה. הם לא היו עושים את זה אם יהודים היו מיידים עליהם אבנים?- כמעט בטוח שלא אבל שום דבר לא אומר לשוטר איך לאמוד את מידת הסיכון לחייו ועם כל הכבוד לאוכלוסיה הערבית אני מבין איך המון ערבי נראה עוין יותר מאשר המון יהודי.

שני דברים יביאו את בית המשפט לא לענות לתביעת המשפחות, הראשונה היא העובדה שהשוטרים בסופו של דבר עשו את עבודתם- אש חיה היא חלק מעבודתם וקשה להוכיח שהיא לא היתה נדרשת באותו הזמן ובאותו המקום. לשחק ב"מה אם" ולהעריך את המקרה היהודי אינו מעניין פה, אם המשפחות רוצות הן מוזמנות לדרוש מהשוטרים לפתוח אש חיה גם על יהודים- אם האפליה זה באמת לב העניין פה. הדבר השני שיביא לתשובה השלילית הוא שבסופו של דבר אם השוטרים יתבעו באזרחי אחרי שבית המשפט יותיר זאת זה יצור תקדים ואז אני רוצה לראות מאיפה נביא שוטרים- "פראיירים לא מתים... אלא אם כן תובעים אותם בבית המשפט".

אני שומר הערכה גדולה לחיילים ושוטרים שמסכנים את חייהם למען הבטחון שלי, אם רצונם הוא לקבל יידוי אבנים יהודי בהבנה ויידוי אבנים ערבי לא בהבנה זו זכותם האישית המלאה- זכותם לשמור על חייהם במידה ונשקפת להם סכנה. אני בטוח שאין הוראת מפכ"ל שעושה אפלייה בניהול משטרה לנוכח הפגנות אלימות של יהודים כנגד ערבים.

פניית המשפחות אמנם כואבת ברמה האישית אבל היא שקולה לילד בית ספר יסודי שאומר למורה "אבל גם הוא הפריע" וכולנו יודעים שהתשובה (הנכונה לוגית) היא תמיד היתה ותמיד תהיה "אז מה אם גם הוא הפריע? אז אתה הפרעת פחות?" אוי ואבוי אם נצטרך למדוד את הפשעים במדינתו לפי רמת הפשיעה הממוצעת.

את תיק המשפחות צריך לפתור בפיצויים של כבוד מהמדינה למשפחות ולא בניהול תביעות אישיות כנגד השוטרים. המדינה צריכה לעמוד מאחורי שוטריה בדיוק כפי שהיא עומדת מול בכיריה שתביעות בינלאומיות חגות מעל לראשן.



שמור   בטל

"שטיחים תמורת שטחים"?
חלק I: נראה לי שביבי, כרגיל, מפספס משהו. קורה, ככה זה כאשר את עסוק בתפל, בלא חשוב, בפופוליזם זול, בסלוגני בחירות ובמרכז הליכוד, לפעמים אתה מפספס את הדברים החשובים באמת.

ביבי והרבה אנשים אחרים, בכוח מרגילים את עצמם למחשבה שעזה היתה שלנו, כאילו היתה הסכמה כללית שעזה היא שלנו ואנחנו, בהתנתקות, ויתרנו עליה ולכן העובדה שלא קיבלנו שום דבר בחזרה צורמת מאוד. צורמת עוד יותר העובדה שלא רק שלא קיבלנו כלום אלא כל התרחישים שביבי דיבר עליהם התרחשו (אני לא יודע מה הוא מתלהב להזכיר שגם לפני הסכם אוסלו הוא חזה שחורות והן התקיימו כי הוא בסופו של דבר הוא תמך בהסכם. נעזוב את זה עכשיו, שביבי לא יתן לעובדות לבלבל אותו או משהו): הפלסטינים עוברים חופשי למצרים ובחזרה, הרשות הפלסטינית לא הצליחה ולא תצליח כנראה לאחוז את ברתמות השלטון בעזה, החמאס התחזק והטרור כנראה ימשך.

אז מה הרווחנו בעסקת החליפין הזאת שבה נתנו שטחים ולא קיבלנו כלום בחזרה (שואל ביבי)?- כלום! כי מה שביבי נכשל להבין ואיתו כל מעריציו שלא היתה פה שום עסקת חליפין! אנחנו לא נתנו או ויתרנו על עזה, מעולם לא היתה הסכמה בעם שעזה היא שלנו על מנת שנוכל לותר עליה. ראשית הצירים של עסקת החליפין הזאת ממוקמת הרבה מתחת לשלב שבו יש לנו את עזה. עזה היא מטבע שלקחנו בכוח ואנחנו לא רוצים להחזיר.

חלק II: באחד מן התחקירים של רפי גינת בטלוויזיה הוא התחקה אחרי זוג פושעים שהיה גונב טלפונים סלולריים מאנשים ואז כאשר אלו היו מטלפנים למספרם היו מציעים להם למכור להם אותו בחזרה. אלה אנשים נאלחים- גם גונבים ואחרי זה גם רוצים שתשלם להם עבור דבר הגניבה בחזרה, על מנת לקבל את מה שהיה שלך ונלקח באופן לא חוקי.
כמה הדבר מזכיר את לקיחת רצועת עזה. לא רק שלקחנו שטח שלא היה שלנו ולא היה לנו ביצים בשביל לספח אותו (או רצון) אנחנו גם מאפשרים לאנשים כמו ביבי לנהל מול הפלסטינים הנגזלים משא ומתן שעמדת הפתיחה שלו היא שעזה היא שלנו. ממתי עזה היתה שלנו? הפלסטינים לא קיבלו בחזרה שום דבר שלא היה שלהם מלכתחילה.

חלק III: לראשי מדינת ישראל היה 38 שנה לשכנע את הציבור בעניין עזה. אם היום, שנת 2005, התיישבותינו בעזה היתה קונסנזוס לעולם לא היתה מועלה האפשרות של התנתקות. ממה יש להתנתק? משטח שהוא שלך? 38 שנה אחר כך הדיעות השולטות בעם היו עדיין של אלו שהרצועה אינה שלנו ולכן, במצב הנתון הזה, לא נשארה ברירה אלא לוותר עליה.

בקיצור, ביבי... אפילו שיטחונים תמורת שטחים היה בסדר... איזה שטיחונים? מגבת מבטח קטנה שכולם מנגבים בה את הידיים ואז גם את השולחן ועוד לא הספיקו לכבס.

שמור   בטל

לא לומדים...
לא עבר יום מאז החייל האחרון יצא מעזה וכבר המערכת הפוליטית שלנו מגובה על ידי המערכת הצבאית (בראשה שר הבטחון) מכינה לנו תעסוקה לשנים שיבואו. עכשיו, אחרי שיצאנו מעזה, תהיתי באמת איך ידיעות אחרונות, מעריב והארץ ימכרו עיתונים. עכשיו ברור לי.
הסתכלו בקישור הבא: http://news.walla.co.il/?w=//778980.
כאילו לא למדנו שום דבר. עוד לא סיפחנו את השטח הזה, עוד לא הכנו את הקרקע הבינלאומית לקראת גבול מוסכם בגדה, עוד לא יישרנו קו בינינו לבין עצמינו והגענו לקונסנזוס כלשהו לגבי השטחים שם, עוד לא דיברנו עם הרשות הפלסטינית ועוד לא התייעצנו עם הירדנים בנוגע לגדה וכבר, רק בשביל לא להגיד "הפסדנו" אנחנו מעבירים את צינור הכסף לגדה.

האבטלה בארץ גבוהה מאוד, ההשכלה נמוכה להחריד, המשטרה קורסת, מערכת המשפט מיטלטלת וקרנה של מדינת ישראל בעיני העולם יורדת כל יום ולנו, מסתבר, יש מספיק זמן וכסף בשביל להשקיע בגדה... ואני אומר: "סבבה". אם סדר היום של מדינת ישראל לעד צריך להישאר פוליטי-צבאי אז יאללה, עזבו אתכם סדר היום החברתי במדינה, אבל בכייאת אפשר ללמוד טיפה (לא הרבה חס וחלילה) מהטעויות של עזה?!

בכוח הם רוצים להחזיר את הגדה עוד 20 שנה כאשר הפלסטינים ינצחו, כרגיל, במערכת ההסברה העולמית וישראל לא תוכל למצוא תירוצים למה התנחלנו להם מתחת לאף? בכוח הם רוצים ליצור שוב ויכוח כלל ציבורי שימשך המון זמן ולבסוף ינצח ההגיון הבריא (="תחזירו את זה, זה הרי כבר לעולם לא יהיה שלנו!")? אי אפשר פעם אחת לבנות תכנית מדינית ארוכת טווח כמו שצריך?- כזו שתגדיר בדיוק מתי ההתנחלויות האלה יפסיקו להיקרא התנחלויות כי השטח יסופח בממשלת ישראל תוך כדי הכרה בן-לאומית?

מדינת ישראל נמצאית עכשיו במומנטום והנאום של שרון באו"ם הולך לתת פוש אחרון למומנטום הזה, לאחר מכן (כרגיל) אנחנו עומדים לאבד אותו במהירות (ככה זה ישראלים- הכל מהר) ולכן חשוב ששרון יבהיר לעם ולעולם שההתנחלויות בגדה יסופחו וכמה שיותר מהר הוא יתחיל לדבר עם האמריקאים והפלסטינים, הירדנים והאירופים, ככה יש יותר סיכוי שבתמורה לעזה וכמעט כל הגדה נקבל את השטחים עליהם כבר בנינו התנחלויות ממש גדולות, אבל אם כרגיל נשב ונחליט החלטות בעצמינו (בלי לידע את העולם) אז אני כבר מעכשיו אומר שעוד 10 שנים עדיין לא יהיו לנו שטחים מסופחים בגדה במערבית וקמפיין הבחירות של 2030 יסוב סביב היציאה מהגדה...

זהו בגדול.
שמור   בטל

הוראת המתמטיקה
10% מהמורים שסיימו עכשיו איזושהי תכנית התמקצעות של משרד החינוך לאחר שלוש שנות לימוד בה, נכשלו במבחן המסכם רמתו היתה כשל רמת התלמידים שהם אמורים ללמד- עד גיל 12 במקרה שלהם. אני לא בטוח, אבל אני חושב שאפשר היה להבין מהכתבה שהכותב, בעוד שמצא את הממצא חמור מאוד מתנחם בעובדה שהציון הממוצע היה 80 והיו הרבה (מעל 40%?- אני לא זוכר) שקיבלו בין 85 ל100...

מה יש להתנחם בממצאים האלה? בושה שבן אדם מבוגר, כל בן אדם מבוגר (עובדת היותו בן אדם מבוגר מורה בישראל לא צריכה להצביע על כך שהוא יודע חשבון (ולא מתמטיקה כמו שכותב הכתבה חזר וקרא לזה) יותר מאשר ילד בן 12 אלא שהוא מורה את המקצוע טוב יותר. ידיעת החשבון ברמה טובה יותר מאשר ילד בן 12 צריכה להיות נתונה ולא להיות מותנית בכלל בתעודת הוראה זו או אחרת) לא יודע חשבון טוב יותר מאשר ילדיי ארצו.

הממצאים מצביעים על כך שיש מבוגרים בישראל שמורים את ילדינו חשבון ולא מצליחים להשיג מעל 95 (נניח שהם התבלבלו ולכן אין להם 100) במבחן שתוכנו מורכב מאחוזים, שברים וכל מיני דברים מאוד בסיסים (הנה לינק שיכול לתת תמונה טובה יותר: http://www.atarnet.net/nodewebimages/19546/Files/ו.doc) אחרים.

מה הגאווה הגדולה בממוצע 80? למי אכפת שיש אחוז גבוה שקיבל מעל 85?
משרד החינוך צריך לעלות את רף הדרישות שלו דחוף לפני שיהיה מאוחר מדי.

שמור   בטל

"...יחס של 50:1"

זה כנראה היה אחד המשפטים היותר ילדותיים שיצא לי לשמוע מפי בן אדם כל כך מבוגר. בדיוק, סיימתי לתקתק את הכניסה הקודמת בבלוג שלי ואז ירדתי לקפיטריה לאכול משהו ושם ישבנו אני ועוד שני חברים שלי מהפקולטה ודיברנו על ההתנתקות- ספציפית, אני קישקשתי על טורי ההירואיזם שצצו תחת כל עץ רענן והסברתי מה שרשמתי בכניסה הקודמת בבלוג שלי.

"עזה קרעו לנו את התחת, אולד סקול- עם רובים וביציאה שלנו אין טיפת הירואיזם כי אם נסיגה של תבוסה" זה מה שאני אמרתי ואז ספגתי את התגובה הכל כך ילדותית: "על מה אתה מדבר?! קרענו אותם ביחס של 50:1"

אז זה איפה טמון הכבוד האבוד של צה"ל? הנתון הזה זה מה שמחדיר בנו גאווה צבאית? שהצלחנו לחסל אותם ביחס של 50:1?

לפני לא הרבה זמן ישבתי בהרצאה ביחסים בינלאומיים שם המרצה אמר שלקראת סיום מלחמת ויטנאם, כאשר אף אחד לא בדיוק הבין למה האמריקאים נמצאים שם, אחד הגנרלים אמר "בואו פשוט נגיד שניצחנו ונצא"- מטרות המלחמה לא הוגדרו בבירור מעולם ולכן אמריקה לא בדיוק ידעה מה היא צריכה לעשות על מנת לסיים את המלחמה. אף אחד לא ידע.

אותו הדבר, כנראה, גם בעזה. נכנסו על מנת להפסיק ירי מצרי ונשארנו על מנת להשליט שקט, שאף אחד לא יתבלבל במטרות של השהייה שלנו שם. לאחר כמה זמן החלטנו לישב את עזה ובכך השתנו המטרות- שקט בעזה לא היה גורם להתחלויות שלנו להתפנות דווקא הפוך ולכן המטרה העדכנית שלנו בעזה היתה להשליט שקט עדיין אבל נקודת הייחוס היתה שונה, פתאום לא דרשנו שקט מעזה החוצה אלא שקט בתוך עזה (הרי ישבנו שם).

עכשיו כאשר אנחנו יוצאים אנשים מנופפים (כמו החבר שלי) ביחס ההרוגים שלנו לעומתם כאילו מטרת המלחמה הזאת היתה לחסל ערבים ביחס מסויים ליהודים... מה הקשר? מטרות הלחימה בעזה לא הושגו ומכאן (על פי תורת ההגיון) שהפסדנו. סוף פסוק.

עזה והסימפטום

הסימפטום, חלק א': מחלה פסיכולוגית אחת אשר כמעט ונכחדה מן העולם המערבי אך עדיין פושעת בעולם הערבי, המזרחי והאפרו-אמריקאית היא זו שהובילה את יאיר לפיד לכתוב את דברי ההבל שלו בעיתון ידיעות אחרונות אותו נאלצתי (מפאת שיעמום תוקפני) לקרוא הבוקר כאשר חיכיתי למנחה הפרוייקט שלי שיגיע.

למחלת הכבוד יש שתי פונקציות הרסניות במיוחד. הראשונה לא מאפשרת לנושא אותה אפילו לעלות על דעתו פעולה אשר תיפגע בכבוד, בכך הנגיף מחסן ומציל את עצמו. כל פעולה שעלולה להיגמר בפרשנות (של איזשהו צד ובייחוד צד הנשא) כאילו נעשה פה אקט של ויתור, התחשבות או התפקלות נשללת מיסודה בו במקום וכך מדינת ישראל, מעוז עשרות אלפי נשאים גאים, לא ויתרה על לבנון וגם לא על עזה, לא נתנה בקלות את סיני וגם לא את הגדה (אז מה עם ראיית מפוכחת לעתיד, ראיה שלכל ילד בן 13 כבר יש, הראתה חוסר עתיד ברור).

המציאות:לאנשים שחיו ב67 התחושה הצורמת של היום הזה בטח חזקה יותר מאשר לאלו שלא חיו ב67. הם כבר 38 שנה סופרים את הדולרים מתבזבזים שם, את החיילים נקברים שם, את האזרחים מותקפים שם, את ארגוני הטרור פורחים שם ואיתו העתיד שנהרס שם. לא צריך היה להיות גאון גדול על מנת להבין, בכל שלב, שאת עזה אי אפשר להחזיק. נזרוק את הטיעונים ההומניים (ה"שמאלניים") בצד ועדיין נשארנו עם תכנית מדינית משוללת כל יסוד שלא קיבלה תימוכין בפועל אלא דווקא ניגוכים כל יום שעבר. מי חשב שאת עזה ניתן יהיה להחזיק, על 1.3 מיליון יושביה, מלובי השנאה,בעלי קצב גידול של 3.8%? איפשהו כל מפקד צבא, בכיר או לא, ידע שעזה היא פח אשפה לשם אנחנו זורקים את הכסף שלנו ואת בנינו. כולם הרי ידעו ש"בעתיד נצא" ואף אחד לא רצה להיות זה שמניף את הדגל וקורא את קריאת היציאה. כל פוליטיקאי וכל איש צבא העביר את הסמכות הלא אהודה הזאת למי שיחליפו בעתיד. כל דור פוליטי וצבאי העביר את ה"ניירת" הזאת למישהו אחר.

אחת הבעיות המרכזיות היתה שבישראל אוהבים למכור לך לוקשים ותרבות הקשקשת הזו הגיעה עד לצמרת המדינית וכך כל סוף תקופת בחירות ותחילת תקופת שלטון (חדשה, כמעט תמיד, בתקופה האחרונה) ראש מדינת ישראל צריך לעבור סדנת חינוך כואבת (עזה למתחילים, גדה למתקדמים וקורס מבוא בטרור) אשר בסופה הוא מתחיל לרמוס אחת אחת את ההבטחות שנתן לבוחריו (בעלי הכבוד!).

"זה לא כזה פשוט":כבר שהייתי בן 7 שאלתי את אימא שלי למה לכל הרוחות אנחנו לא יוצאים מלבנון. אני זוכר שהתשובה של אימא שלי היתה מאוד פשוטה: "זה לא כזה פשוט". איכשהו במוח הישראלי היציאה מלבנון נתפסה בתור מהלך אסטרטגי מסובך מאין כמוהו, כזה שאי אפשר ליישמו במציאות הפוליטית הקיימת בישראל והמציאות הצבאית גם כן לא עזרה. האזרח הפשוט החליט שראשי המדינה שלו חכמים הרבה יותר ממנו והאמין באמונה שלמה שאנחנו נשארים בבוץ הלבנוני כי הוא כזה- "בוץ".

בפועל זה היה שטויות במיץ, בדיוק כמו שהשבתי לאימא שלי. לקח 24 שעות לצאת מלבנון וגם לא הרבה תכנון מיוחד. הרבה אפשר להגיד על איך יצאנו, מושפלים ומופקרים, אבל בפועל קיצצנו את העלויות בכוח אדם בלבנון במהלך מאוד פשוט שנעשה על ידי בן אדם אחד עם ביצים גדולות וחוסר רצון להיכנע לקשקשת הצבאית שעמדה להכניע את הניסיון שלו לצאת מה"בוץ".בפועל לבנון לא היתה "בוץ" בכלל, בקושי שלולית. אפשר היה לצאת בכל רגע נתון בקלות בלתי נסבלת לאור העובדה שנשארנו שם כל כך הרבה זמן.

ארוחת ליל הסדר: כל ליל סדר, כל אחד מבני משפחתינו, תופעה מאוד נפוצה בכל בית אב בישראל בכל אירוע רב משתתפים, שופך את השקפת העולם הגיאופוליטת, צבאית ומדינית שלו. שלי ושל סבתא שלי, התברר באחד מאותן ארוחות ליל סדר, התבררו להיות זהות- "צריך דיקטטור". השקפת העולם הזאת לא היתה נחלתי שלי בלבד וגם לא של סבתא שלי- הרבה אנשים הסתובבו בתחושה שצריך פה דיקטטור על מנת לעשות מהלך מדיני או צבאי חשוב והבוץ (וזה באמת בוץ) הפוליטי שהכנסנו את עצמינו אליו לא מאפשר להרים תכניות גדולות.בהרבה מובנים שרון סיפק בדיוק את זה. הוא היה דיקטטור נאור לזמן קצוב- בדיוק מה שייחלנו אליו.

המציאות 2: עכשיו יצאנו מעזה. היציאה ממנה היתה פשוטה ולא מסובכת בדיוק כמו היציאה מלבנון. שום דבר מסובך לא היה פה ושוב כל אלו שהאמינו שהדבר לא נעשה עד היום מפאת סיבוך הוכחו בטעותם. היציאה מעזה היתה פשוטה, מהירה וחסרת נפגעים, אני אשקר אם אני אומר שהופתעתי. איכשהו ידעתי שהאימפוטנציה הפוליטית של הנבחרים שלנו השאירה אותנו שם ולא איזו תסבוכת צבאית או מדינית. כאשר רבין אמר "אני רוצה לשים חומה ולא לראות אותם יותר" אמרו לו שזה לא כזה פשוט להתנתק מהם, צריך הסדר, צריך התדברויות, צריך תיאומים... שטויות! לא צריך שום דבר, צריך מישהו עם ביצים שיגיד "חאלס! אין לי זמן- יוצאים!" וזה מה שהיה בפועל.
הסימפטום- חלק ב' (חזרה לפונציונאליות השניה):אחרי היציאה מלבנון ראשי הימין הסבירו לנו שיצאנו עם זנב בין הרגליים, שזה היה מביש, משפיל, הפקרנו ציוד בשטח, נכנענו לחיזבאללה, נפגע המורל שלנו והתחזק שלהם. ישבתי והקשבתי במשך תקופה ארוכה לדברים המאוד נכונים האלה ושאלתי את עצמי "אז מה?". האם בני ה18 שומרים על הכבוד שלי או על הגבולות שלי? מה זה מעניין אותי הכבוד שלי שהלך לאיבוד בחושות של לבנון? העיקר שיש לי פחות הרוגים. הדאגה המטופשת הזאת לכבוד שמזכירה הרגלים של לפני 3000 שנה היא זו שהשאירה אותנו בלבנון וגם בעזה במשך תקופה ארוכה והיא זו שגרעה לי זמן מסך יקר כאשר פוליטיקאים מהימין בילבלו לי את המוח על הכבוד שהלך לאיבוד.

חזרה ליאיר לפיד שהרס לי את הבוקר: הוא, מהצד השני של המפה הפוליטית לא דאג לספר לי באיזה שכונה בדיוק בעזה למצוא את שרידי הכבוד של הצבא שלי אלא טרח לבזבז שטח יקר מעמוד העיתון בניסיון להראות לי שבעצם היציאה היתה מגובה בהרבה כבוד וצה"ל והחברה הישראלית עמדו איתנים בהתנתקות והתחמקנו מהשפלה קשה בנסיגה זריזה.ואני אומר "לא!". אל תטעו, אין שום דבר הירואי בלצאת מעזה אחרי 38 שנה שאנחנו מנסים להחזיק בה. שום חוסן של החברה הישראלית לא הוציא אותנו מעזה ושום כבוד לא נילווה לנסיגה הזו (בואו נקרא לילד בשמו, זו לא "התנתקות" זו "נסיגה"). מה שהוציא אותנו מעזה זה הטרור שהמאיס את עזה על תושבי המדינה השפויים (ובצדק). הפלסטינאים גירשו אותנו מעל אדמתם בכוח הזרוע ושאף פוליטיקאי (או איש תקשורת כמו יאיר לפיד) לא יבלבל אותנו עם מעשיות על גבורה ישראלית וחברה חזקה.

הכבוד שלנו הלך לאיבוד בדיונות של עזה כמו שהלך לאיבוד בחושות של לבנון אבל לאלו מאיתנו שלא נושאים את נגיף "הכבוד" זה פשוט לא מזיז... אני מוכן כל יום לזרוק את הכבוד שלי לים ורק שלא נשב בעזה ואמהות ישראל ישנו טוב יותר בלילה.

אם כך, הפונקציואנליות השניה של הנגיף היא העקשנות הכמעט מיתולוגית שלו, לנסות לשכנע את נושאו שהכבוד שלו לא נפגע.  

השאירו את ה"כבוד" לראפרים, למאפיונרים ולערבים- אני לא מעוניין להיות מזוהה איתם בשום רמה שהיא.