פגישת מחזור עם האקסית

נפגשנו בחיפה והלכנו ובדרך הביתה עצרנו, לבקשתה, על חוף הים לטייל קצת. טיילנו די הרבה ודיברנו לא מעט, בעיקר על דברים לא רצינים.

נפל לי האסימון שהיא הבחורה החזקה ביותר שאני מכיר, כמות הזבל שהחיים האכילו אותה לא מתקרבת לשום דבר שראיתי אצל מישהו אחר והיא עוד משמשת משענת לאנשים מסויימים. שאלתי אותה מי או מה מחזיק אותה על הרגליים אבל קיבלתי תשובה צינית. אני רגיל.

כמה חודשים לאחר שהתחלנו לצאת וכבר היינו עמוק בתוך קשר מאוד רציני היא חידשה את הקשר עם אחד מהאקסים שלה. הוא היה האקס המיתולוגי, זה שזרק אותה ולא היא אותו וזה שהיא קברה את עצמה בהרהורים לגביה ולגביו במשך תקופה ארוכה שלוותה בהרבה בכי. היא נפגשתה איתו לרגל סיום קורס קצינים שלו (אולי זה היה קורס מ"כים... לא זוכר). אני זוכר שהיא חזרה ואמרה לי שהיא עכשיו יודעת בודאות שעבר לה ממנו משום שהיא בילתה איתו ועם חברים זמן והיא לא הרגישה כלום. ככה זה אצל בנות, כאשר אין משיכה פסיכולוגית אין משיכה גופנית (אצל הרבה מהן).

היום אני הייתי על תקן האקס המיתולוגי הזה שלה, היא בטח חזרה לאחר מכן לחבר שלה והודיעה לו שהיא התגברה סופית ולמרות שאני מחכה לרגע הזה כבר כמעט שנתיים, הוא די מבאס.

מי הוא/היא הדייט שלכם באמת...

כאשר אתם יוצאים עם מישהו בפעמים הראשונות אין לכם מושג באמת מי הוא, מה הוא חושב ולמה הוא חושב את זה. היה לי דייט לפני שבועיים שרק כשבוע אחריו, בעקבות פוסט שהיא פירסמה (לא לגבי הדייט...) הבנתי מול מי באמת ישבתי... האמת היא שזה קצת הפחיד אותי.

שבוע על הספסל

אני ובוריס יושבים כבר שבוע על הספסלים של השק"מ ביחידה. מר תואר שני במדעי המחשב ומר שני תארים, בפיסיקה ובהנדסת חומרים, הם כרגע בהתאמה- מש"ק ספסלים וע. מש"ק ספסלים.

על שני דברים חשובים

שני דברים נפלאים קרו היום. הראשון הוא שהצלחתי לעבור שלושה מנגנוני אבטחה- יצאתי מהיחידה על אזרחי, ונכנסתי ויצאתי מהרכבת על אזרחי. איזה גיבור אני-באמת הישג גדול. כנראה שהצבא גורם לך לחשוב כמו ילד קטן בין אם אתה רוצה ובין אם לא, לא משנה בן כמה אתה וכמה אתה מסרב.

הדבר השני קשור למשהו אישי יותר ולא נעים אבל בואו פשוט נגיד שאני שמח שדברים יצאו משליטה משום שהם יצאו משליטה לכיוון הנכון.

דנה נתנה לי אישור

'נו, איפה כל הכוסיות' חשבתי לעצמי כאשר עליתי סוף כל סוף על אזרחי והסתובבי כולי מרוצה מעצמי ברחבי היחידה 'לאן כל החמודות שאתה נאלץ לעבור אצלן בטופס הטיולים נעלמו, למה הן לא פה מתרגשות ביחד איתי מזה שאני לא נראה כמו ילד בן 18 ביומו הראשון בצבא יותר?!'

כאשר נשאלתי על ידי שלושת המחויילים החדשים האחרים ליחידה מה קורה איתי (למה כבר עליתי על אזרחי) פשוט אמרתי שקיבלתי אישור מגבוה- הפקידה דנה שהיתה אחראית לקבוע לי פגישה עם הביג-בוס שלי ולתאם לי עוד טופס טיולים, למטרות ממוקדות יותר.

את רוב היום העברתי בשק"ם, כרגיל. ישבתי לי מהבוקר על הספסל ושתיתי מים. סוג המים החדשים שאימא שלי קנתה מעוצבים בעיצוב שנותן להן חזות של וודקה-אבסולוט אז למרות שהופתעתי לשמוע צעקה מאחורי "אחי, מה אתה שותה וודקה על הבוקר?" הבנתי מאיפה הבלבול נובע די מהר. המבולבל היה העובד בקפיטריה, דרך אגב.

אחרי שיחה די חלקה עם הביג-בוס הוא הפנה אותי לשיחה נוספת עם מישהי שצריכה לתת לי תשובה הרת גורל- אני מקווה שהתשובה הזו תבוא מהר, עד אז אני אמשיך להתייצב בשק"ם כל בוקר.

עוד יום פורה של מר עתודאי.

אני כבר לא אהבת חייה (הגיע הזמן...)

היא איתו כבר שלושה חודשים והוא אהבת חייה. מה עכשיו אהבת חיים באמצע החיים? איך בחורה בת 20 כבר הספיקה למצוא את אהבת חייה שלוש פעמים?!

הרבה זמן (חודש בערך, אולי חודש וחצי) לקח עד שריסקתי לאפר כל זכר משמעותי של האקס המיתולוגי שהיה לה אז. זה דרש הרבה מאמץ והמון אומץ אבל בסופו של דבר הבחור נדחק לאחד ממדפי הזכרון- תקופה רחוקה שלא היה לה כבר הרבה משמעות, העידן שלי התחיל. עד שהסתיים העידן שלי היא כבר רצתה להתחתן ושמעתי ממנה שאלות לגבי זה מספיק פעמים על מנת להאמין שהיא התכוונה ברצינות.

שנה וחצי לאחר מכן היא עוד היתה חושבת עליי, מספר שיחות טלפון היו במהלכה של תקופה זו, כאשר הראשון היה רק חודש לאחר שנפרדנו והאחרון היה איפשהו בראש השנה האחרון (אולי זה היה פסח?!- לא זוכר), כאשר היא החליטה שהיא מעוניינת להיפגש איתי "על מנת לדבר"- טקטיקה ידועה מראש שאומרת ואמרה לי רק דבר אחד "אני רוצה לראות אותך על מנת לדעת שעבר לי ממך". לא שיתפתי פעולה עם המהלך האדיוטי הזה וזו בערך היתה השיחה האחרונה. לאחר מכן הגיעה שיחה מאוד, מאוד מגעילה באיי.סי.קיו עליה טילפנתי רק אתמול להתנצל- הגיעה לה התנצלות על מה שאמרתי לה שם, אין לי ספק בכלל.

אז עכשיו היא כולה חזקה ומרוצה, נראה לי, מהעובדה שהרמתי טלפון להתנצל- היא כנראה כבר פירשה את זה כאילו אני רוצה לחזור (כל כך לא...) אבל מה שחשוב זה שהיא מצאה את אהבת חייה שזה אחלה, אבל גם מפחיד...

איך כולם מוצאים את אהבת חייהם כל כך מהר? האם כל אחת שיש לה issues מוצאת את אהבת חייה בכל אחד שמוכן להקשיב לכל החרא שלה?- נראה לי שכן.

עוני וסמים

האם באמת כל אותם עניים שמקבצים נדבות מאיתנו הם מסוממים?!

רוב הישראלים (אני לא מוכן להתחייב למדינות אחרות) אינם מורידים את החלון החשמלי את רכבם ומושיטים את ידם לשלשל מספר מטבעות לעניי הצמתים ורוב הישראלים גם לא זורקים מטבעות לכל קבצני הרחוב. ההתעלמות הכמעט מוחלטת הזו מעניי החברה שלנו היא מחלה. היא מחלה לא רק מכיוון שיש לנו כסף לתת לעניי הרחוב ואנחנו בוחרים שלא לעשות כן, אלא שעם הזמן לימדנו את עצמינו שהם "מסוממים" והכסף שניתן להם ילך לקניית אלכוהול וסמים אז הכל בסדר איתנו- חוסר הרגישות שלנו למצוקת העוני היא התשובה המוסרית לנרוקטיות הקבצנית.

אבל האמת היא שאם נבחן את צורת ההתנהגות של אנשים שמגיע קבצן לבקש מהם כסף נשים לב שאולי נכון יותר לפרש את ההתעלמות הקפואה מהקבצן לא כמחווה שאומרת "קבצן! לך מעליי!" אלא דווקא "בבקשה שילך אני לא יכול להסתכל עליו"- משהו שיותר מסמל את חוסר היכולת שלנו להסתכל לעוני בעיניים, בעיקר כי הוא לא נראה יפה.

כאשר ישבנו היום כמה חברים מהיחידה לאכול ארוחת צהריים וניגש אלינו קבצן נדבות לבקש כסף, התגובה של ארבעה מחמישתינו היתה התעלמות מוחלטת- אפילו לא הישרנו מבט אליו ולכולם שם היה מספיק כסף שכן אנטריקוט או המבורגר 300 גרם לא אוכלים עניים, בטח לא כאלו שהקבצן מסמל בעניותו. רק אחד מאיתנו הוציא כסף לתת לו ולאחר שהטיח בנו שאנחנו זבלים ישר קפצתי בהתגוננות המסומם, משהו שהיה כנראה טבוע בי ונהפך להיות חלק מצורת המחשבה שלי. הוא לא היה מסומם, רוב הסיכויים, זו האמת, האמת היא שאנחנו פשוט זבלים- שמגיע אלינו קבצן אנחנו לא ניאותים להוציא את מעט הכסף שיש לנו לתת לו ומכיוון שאני דווקא כן תורם דרך האינטרנט, הדבר שאני יכול להסיק על עצמי ומכאן על הכלל (הדומה לי מאוד בעניין הזה) הוא שאני פשוט לא אוהב את ההרגשה.

ההרגשה של לתת למישהו כסף לאחר שהוא התחנן היא לא נעימה. יש פה עליונות מעוררת רחמים של אדם צעיר על אדם מבוגר. בנוסף הנתינה מגיעה עם הרבה בדק בית מצפוני- פתאום אתה נדרש להגיד לעצמך שאין לך צרות אמיתיות, שאתה צריך להגיד תודה על מה שיש לך ומזל שאינכם מחליפים תפקידים.

עוני לא נראה טוב, זה בטוח, אבל הוא לא נראה כמו סמים.

יום עמוס ביותר

היה היום יום עמוס במיוחד ביחידה. כהרגלי קמתי באיזה שש וחצי בבוקר רק על מנת למצוא את עצמי ב7:40 על הרכבת לכיוון דרום. בירכתי את השומר בירכת בוקר-טוב (not really) ב8:35 והתייצבתי בשקם. לאחר 3 שעות מעייפות של ישיבה מאומצת, כולל שיחה זריזה עם הת"שית ששללה מהיסוד את האפשרות להוציא אישור עבודה, ופגישה צפופה בשירותים, ליויתי את שני חבריי לישיבה לחדר-כושר, שם (שוב) התמקמתי על כסא.

בשתים עשרה וחצי חבר ותיק שכבר מכיר את דרכו ביחידה הוציא אותי החוצה, ביחד עם חברים מהמדור שלו, לאכול. 300 גרם בשר סופחו לגופי, מותירים מאחוריהם צלחת ריקה מרוחת רטבים.

לאחר מכן חזרנו ליחידה והתייצבתי שוב בשק"ם. בשלב הזה חשבתי שמוטב יהיה אם אשאל את השלישות אם יש דרך לגרום לאחראי עלי לטלפן אליי יותר מוקדם. התברר שלא אז לקחתי את הדברים שלי וצעדתי החוצה מהבסיס.

לא עברה דקה מאז שיצאתי מהיחידה והאחראי הרים אליי טלפון ושאל איפה אני. אמרתי לו שבדיוק יצאתי מהיחידה אבל אני מסתובב בחזרה. הוא אמר שאין צורך וכבר נתראה מחר, גם ככה היה לו יום צפוף.

בהחלט יום פורה שניצל את כישוריי בתבונה, ביעילות ובנחישות, הפיק ממני את המירב וסחט ממני כל אונקיית אנרגיה שהיתה לי.

ניידות משטרה וקיסריה

ביציאה מקיסריה עמדה ניידת משטרת תנועה. עוד אני וזיו חולפים אותה חשבנו לעצמינו את מי השוטר בניידת אמון על לעצור? את מי הוא אחראי לתפוס? מה הוא תפקידו המרחבי? מי, למען השם, מצליח לבנות מהירות גבוהה מספיק על מנת לעבור על חוק קיים בין הסיבוב שמאלה לכביש הזה לבין הניידת משטרה שנמצאית כ20 מטרים מהסיבוב?! (אין תמרור עצור, ואין רמזור ואין כלום, כן?!- זו סתם פניה שמאלה...).

החבר שלו, בניידת אחרת מוקם כמה פרסות מתחנת הדלק בכניסה לקיסריה. הוא הופקד על תפיסת הנהגים שמצליחים לבנות מהירות בין התחנה לבין הניידת שאם היא היתה רק מעט קרובה יותר ניתן היה לתדלק אותה.

אין כל כך הרבה ניידות משטרת תנועה בארץ... למה שתיים מהן ממוקמות בכניסה לקיסריה, מהו בדיוק עומס התנועה לו הם צופים בכניסה ליישוב הקטן הזה?

איך להתחתן עם מש"קית הת"ש בלי שהיא תדע שזה בא לה

" זה לא ככה, הבת של ציפי היתה מש"קית ת"ש בצבא והיא היתה מגיעה לבתים של אנשים בשביל לראות איך הם חיים..." הסבירה לי אימא כאשר דנו באיך אני גורם למשק"ית הת"ש אצלינו להביא לי אישור עבודה. 'זה גאוני!' חשבתי בליבי, 'אני אזמין אותה הביתה להכיר את ההורים, לראות את החדרים, את המיטה ואת הארון אליו היא יכולה להעביר את חפציה ובשניה שהיא תגיע כולה חיילת עם טפסים אני אזנק אליה עם טבעת נישואין. אבא שלי יברך, אימא שלי תזרוק אורז ויבוא שלום על עם ישראל' ואז חשבתי לי ' עכשיו אני רק צריך שהיא תתעוור (אני אשכנע אותה לצפות בליקוי החמה הקרוב) ותתרחש (אני אתן לה לשמוע את הדיסק האופראי החדש של רוג'ר ווטרס), התכנית הזאת לא יכולה להיות יותר מחוררת'.

זהו, מחר אני ביחידה שוב, מתאחד שוב עם חבר מהתיכון והטכניון שנמצא שם כבר חצי שנה. כיף גדול.