היא ואני

ההרגשה שהייתי רוצה להיות שם הרבה קודם, לחוות איתה כל מיני דברים אפילו פשוטים מאוד כמו היקיציה בבוקר והפגישות עם החברים, אפפה אותי כאשר הסתכלתי על כמה תמונות שהיו לה על הקיר. באופן מאוד מוזר היא סימלה סוג של חופש מוחלט וצעירות ובתקופה שבה הייתי כבול מכל הכיוונים עם לימודים ולחץ של שיעורי בית והרבה אחרי שהתקופה התיכוניסטית שלי נגמרה, ההרגשה הזו של חופש ושהזמן עומד היתה מאוד חשובה.

שנה וחצי לאחר מכן, היא דיברה איתי באיי.סי.קיו. הייתי אחד המשפיעים ביותר בחייה והיא סיפרה לי דברים שהיא ידעה שאולי רק אני אוכל להבין, מסוג הדברים שהיא סיפריה רק לי כאשר עוד יצאנו. כנראה שהתעצבני מכיוון שהיא היתה נראית לי חלשה עדיין, שכל הקשר איתי לא נטע בה חוזק רציני מספיק על מנת שהיא תוכל להמשיך הלאה. התגובה שלי לפתיחות שלה היתה מאוד מעצבנת וזה כנראה היה המנגנון הגנה שלי שאמר לי "אתה לא צריך את כל החרא הזה, עכשיו, מספיק התמודדת עם כל זה כאשר היית חבר שלה".

עכשיו זה מה שמעצבן אותי, התגובה האידיוטית שלי לפתיחות שלה. שנה וחצי לקח לה להתגבר (אולי קצת פחות) וכאשר היא ניגשה אליי בתור ידידה ושטחה בפניי דברים מאוד חושפניים, העזתי לעמוד בעמדה של מתגונן שאומר "רגע, עד פה. אני לא יוצא איתך עכשיו, הצרות שלך הם שלך ושלי הם שלי" וזה היה ממש לא במקום.

מאז אנחנו לא מדברים ורק לאחרונה זה התחיל להיות קצת חסר לי. אני לא המלאך השומר שלה ולא מתיימר להיות המגן שלה אבל די חשוב לי לדעת שהיא בסדר ולמרות שזו קצת חוצפה לרצות לחזור לעמדת השומר אחרי שנטשתי אותה בטמטומי, זה די חשוב לי.

בליינד דייט, בלוג ונחיתות

- כתיבת בלוג שמה אותך בעמדת נחיתות, בלי שום ספק. הנה הדיעות שלך, הרעיונות שלך ואפילו פרטים אליך נחשפים אל מול אנשים שיכולים או בודאות מכירים אותך. התקשורת דרך הבלוג עשויה לחזק או להרוס קשרים שלך עם אנשים אחרים שנעזרים בערוץ הזה על מנת לקבל עדכון מלא יותר של הצד שלך במערכת היחסים איתך.

- אין לי בכלל ספקות שהבלוג הזה מרתיע הרבה אנשים, לא רק התכנים שבו (יותר נכון התכנים שאין בו) אלא שגם ההומור השונה באמצעותו הדברים נכתבים הוא הומור זר למרבית האנשים. שרית וזיו הסכימו עימי שקריאה של הבלוג שלי ללא היכרות די רצינית איתי יכולה לגרום לאי-הבנות נרחבות.

- הבליינד דייט החמישי במספר שלי נחל כשלון חרוץ. יש שיאמרו שאני נעשה טוב יותר ויותר בזה.

סגירת מעגל עתודאית

לפני למעלה משנה, הגענו לראיונות חזרה לשירות של העתודה האקדמאית. זהו פחות או יותר אחד הימים החשובים ביותר אצל העתודאים והיום לו כל עתודאי מחכה וחושש ממנו שכן זהו היום שבו מגיעות כל היחידות שיש להן עניין במקצוע שלמדת ויש להן הקצאה בשביל המחזור שלך, לראיין אותך. אלו שמעוניינות בך יזמינו אותך, אולי לראיונות נוספים, לסיווגים, לשיחות וכו' וכו'.

כאשר אנחנו הגענו ליום הראיונות נחרדנו לגלות שעתודה שכחו מאיתנו. המחזור שלי בפקולטה להנדסת חומרים הוא הראשון שמתראיין שנה לפני חזרתו לשירות, כמו כל המקצועות האחרים. העניין הוא שהמסלול שלי לומדים מספר אי-זוגי של סמסטרים ולכן אנחנו מסיימים את התואר במרץ. אז אנחנו היינו המחזור הראשון מהפקולטה שלי שהתראיין בערך שנה לפני החזרה לשחרור.. אז מה זה מפריע לעתודה?- הם לא אמרו למראיינים שבאו לראיין את כל העתודאים שמסיימים במספר סוגי של סמסטרים (כלומר חצי שנה לפנינו) שלא יסתמו את המקומות להנדסת חומרים כי השנה הם לא מגיעים ביחד עם כולם אלא מגיעים באמצע השנה וכך הגענו ליום ראיונות רק על מנת לגלות שהגיעו ארבע יחידות עלובות.

לא התבלבלתי והרמתי טלפון לכל העולם, עד היום התראיינתי בנוסף למפא"ת, קמ"ג ופיקוד העורף (מי שהגיע לראיין אותנו באותו יום. לא טרחתי להתראיין אצל חיל הים כי הם מאעפנים בשביל מה שאני למדתי) אצל מודיעין, משרד הביטחון, רפא"ל וממ"ג.

היה לי ספקות כבדים שהראיונות בכל שאר היחידות יעבדו ובאשר ליחידה אחת מאוד ספציפית שנודע לי עליה מגיסי אז שרק החל לצאת עם אחותי, מאוד חששתי שאני לא אגיע אליה משום שעל פי כל הסיפורים היא זו שבא אני רוצה לשרת.

שנה לאחר מכן, עשרות שיחות טלפון לבירורים, לזירוזי תהליכים ולבירורים חוזרים הגעתי ליחידה. רכזת כוח האדם זכרה מי אני ואיך הם בכלל לא ידעו על קיומו של המחזור שלי עד שאני הרמתי טלפון ואמרה לי פשוט "אתה רואה?!- אז בסוף הכל הסתדר...".

תודה לאל שאני פה בשביל לסדר את כל הדברים שאמורים להסתדר בלי שאני אעשה דבר וחצי דבר, אבל סך הכל אני מרוצה מאוד שכן הגעתי בדיוק לאן שרציתי ואני לא הולך לשום מקום בשש שנים הקרובות...

אויש...

חוויות יום שני, צביעה וברגים נופלים

אז חיכיתי במשך כמעט שבע שעות, משמונה וחצי בבוקר, לשיחת פתיחה שארכה לא יותר מחמש עשרה דקות ואף היא התחילה באיחור כמו כל דבר אחר. האם התפלאתי?- בכלל לא, שכן את המטלה היחידה השניה שהייתי צריך לעשות אתמול ביחידה גם כן עשינו באיחור של שבע שעות ואז מה אם בסך הכל היה מדובר בלחתום במקום אחד בלבד- כך הדבר כאשר נגמרים הטפסים, אין שום עותק וגם אין דרך להוציא מסמך מקורי מהמחשב, אז שולחים בחורה לנקודה אחרת מרוחקת הליכתית שלושים דקות ומחכים במשך שבע שעות שהיא תחזור (והיא עוד עשתה זאת ברכב).

מפה לשם כבר שמעתי את כל הבדיחות האפשריות על תאריך השחרור שלי, שלשומר כבר תהיה אישה וילדים, שהמשחררת עכשיו בכיתה ז', שהמגייסת שלנו תתחתן ותוליד עד שאנחנו נשתחרר וכו' וכו'- כל אחד חושב שהוא הוא הראשון שערך את החישוב המתמטי הזה בראש והוא יספר לנו מה צופן לו, לעולם ולכל מה שמעבר העתיד בזמן שאנחנו נשתחרר.

דחיתי את תחילת התואר השני שלי, הבהירו לי שהעומס הראשוני הוא עצום כי צריך ללמוד המון דברים ברגע שנכנסים לתפקיד ומכיוון שאין לי שום כוונה להרוס את שלושת הקורסים היחידים שאני צריך ואעשה במסגרת התואר השני, דחיתי את תחילתו זה הבוקר. בינתיים אני יושב וקורא על חבורות לי ועל תורות שדות קוואנטיות לבד- האמינו לי, יותר סבבה.

עם כל זאת אני מחכה שיכנסו לי הציונים האחרונים. נראה כאילו המרצה ב"פולקלור ומסתורין" התעלפה מהעבודה שלי אחרת אין לי שום דרך להסביר למה אני מחכה לציונים שלה כבר איזה חודש. המבחן האחרון שלי, אגב, הלך סבבה לגמרי וכלל שיחות מעמיקות עם המנחה לגבי השירות הצבאי העתידי שלי, מה אני רוצה ללמוד בפיסיקה בהמשך, איך ניתן ללמד את הקורס "תורה אלקטרומגנטית" וגם מספר שאלות רלוונטיות למבחן בע"פ הזה. הכל נעשה באווירת סבבה בעוד המנחה יושב רגל על רגל על הכסא השני. גם לציון הזה אני עדיין מחכה.

אתמול פיקטרתי את הגבריות שלי ואת הגבריות המשותפת ההטרוסקסואלית שלי עם זיו בעזרת סתימת חורים מחוכמת וצביעה של פיקאסו את כל דפיקות המסמרים שהותירו חללים ופציעות בקירות התמימים של חדרי בשנה וחצי האחרונות. עכשיו אני יודע שאם לא אמצע עבודה עם הניסיון הצבאי והתארים שלי אני אוכל לצבוע קירות בעזרת האצבע למחייתי.

הרבה לפני שהגבריות שלי הראתה סימני חיים נכנסנו לטמבוריה בלב יסמין שבנתניה על מנת לקנות חומרים: שני אשכנזים עם ניסיון אפסי בצביעה נכנסים לממלכת הפועלים המסוקסים ועדיין מנסים לשמור על סימני קשיחות. המוכר זיהה מיד את חוסר האונים והפערות ונתן לנו את החומרים ואפילו פירגן לנו נייר זכוכית במתנה (הופה!)- אנחנו בטוחים שהוא נתן את זה מתוך רחמים ואולי מהזדהות עם בעל הדירה שלי שצריך לקבל את החדר בחזרה.

קול מתכתי של בורג נופל על רצפה נשמע ברכבת החזרה הביתה מהיחידה אתמול כאשר זוג זקנים שילח את הצלע הנשית שלו להתנקש פסיכולוגית באיזה צנחן נחמד לקראת סוף השירות שלו. היא קדחה לו כל כך הרבה במוח ועוד לפני כולם שהבן אדם פילל לחזור לבסיס ועדיף מסע רק לא להישאר ולשמוע את הסבתא'לה מבלבלת לו את המוח על זה ש"אלו חוויות שישארו איתך כל הדרך" ו"הכי חשוב זה לימודים", ה"נכד שלי מעשן, גם אתה מעשן?" וכו' וכו'. מסכן.

זהו. אני ארשום עוד פוסט על סגירת מעגל מסויימת ואז אלך לעשות דברים למען הסדר הטוב של העולם והמשכו הבלתי תלוי.

יום ראשון בצבא

למה לעבוד קשה כאשר ניתן להקטין ראש, למה לנסות לייעל כאשר אפשר לא?!

הופתעתי שרק באיחור של חצי שעה החלה חלוקת החוגרים במדורת עתודה אקדמאית, אך האיחור הקל יחסית פוצה מהר מאוד. המערכת מצאה לנכון לשלוח רק שני חיילים לעשות עבודה של 10 חיילים והיא להחזיר לשירות 80 עתודאים כמו שיותר מהר. התוצאה המיידית היתה טור ארוך מאוד ובזבוז זמן משווע.

ולמה להישאר במקום אחד בעוד שהמערכת פותרת לך את כל הפרוצדורות כאשר אפשר לפרפר אותך ממדור עתודה בתל השומר ליחידת המעבר בבסיס גלילות רק על מנת לקבל כמה ניירות איתם צריך להתייצב עוד באותו יום בגבעתיים?!

לאחר שלקחתי את החוגר וביחד עם עוד שלושה עתודאים נסענו ליחידת המעבר בגלילות, קידם את פנינו אחד האחראים המתלהבים שהסביר לנו בניחותא שאת השעה וחצי הקרובות ניתן ורצוי להעביר בישיבה בשק"ם ולחכות לגודו. רק לקראת 12, כאשר התחלתי להיות ממש רעב דירבנתי את כולם לבוא איתי לחדר אוכל לאכול משהו כי זובי אני לא אוכל כל היום הזה רק מכיוון שאני לא שייך לאף בסיס עדיין.

אחרי האוכל ומריחה הגונה של שעה וחצי על פני שעתיים וחצי קיבלנו את הצוים לטוס לגבעתיים- אז נסענו לשם, אני ושלושה עתודאים (בהרכב שונה הפעם), ובגבעתיים קיבלנו טופס טיולים... איזה סיוט(!!!). לא רק שאתה צריך להתרוצץ בבסיס שלם בשביל למצוא כל מיני אנשים שיחתמו לך על כל מיני דברים (במקום פשוט להזין את הנתונים שלך למחשב ראשי...) מה גם שהאנשים שאתה צריך להחתים, חלק בארוחת צהריים, חלקם יחזרו בארבע, חלקם קובעים איתך למחר, חלקם אומרים לך אחרי שלוש כי הם לחוצים וחלקם פשוט לא נמצאים היכן שהם אמורים להימצא.

עד השעה חמש וחצי התרוצצנו כמו מפגרים בבסיס, מטפחים בכל צעד את היבלות הזוועתיות בכפות הרגליים כתוצאה מהנעליים הכי פחות אורטופדיות שאדם מסוגל לייצר.

אין לי עדיין מושג מה קורה בימים הקרובים אבל מחר אני צריך להיות בבסיס, שוב, בשמונה. עד סוף היום אני צריך לעשות כולה שני דברים אבל בכל זאת אני צריך להתייצב בשמונה בבסיס. האחראי עלינו אמר לנו להביא ספר כי הימים הקרובים הולכים להיות ממש משעממים.

אח... החיים הקשים של מהנדס.

שמות יפים לבנות- חלק I

ניהלתי את השיחה זאת עם שתי השותפות כבר ואני חושש שלאט לאט אני שוכח אילו שמות אני נורא אוהב. למוכת הגורל לעתיד שיצא לשאת ברחמה את ביתי, הנה האופציות שלך לשמות (ואל תנסי לשכנע אותי שאין להם משמעות כי זה לא מעניין אותי בכלל שאין לשמות האלה משמעות, לשמות לא צריך להיות משמעות אלא רק מצלול יפה, וזה גם לא מעניין אותי שזה לא קשור לאיזור המדברי בו אנחנו חיים- שתיבנה קריירה בחו"ל):

1-פאיה (faya). זה לא אומר כלום בשום שפה, בדקנו. זה שם החיבה של השם פאינה, זה הכל.

2- אליס (Alice). לא, לא עליזה- זה שם של קופאית ראשית בשופר-סל. למרות שהשותפה שלי אומרת שזה שם של מרוקאית זקנה, אני מצדד בעובדה שהמרוקאיות הזקנות לקחו את השם הזה מהצרפתים הזקנים ששלטו שם...

3- דפי (דפנה). כי זה פשוט שם פצצות.

4- אם לשם ויי לא היה את הגרסה המכוערת- ויולט, אז אולי. הגרסה העברית-סיגל- לא משהו, אגב.

זהו, יש עוד כמה שמות שאני פשוט לא זוכר עכשיו (וזה למה אני רושם את הדברים האלה בבלוג מלכתחילה) אז אני אעדכן בהמשך.

אם יש לכם שמות אחרים, נטולי משמעות ויפים להחריד, להציע אז אשמח לשמוע.

פטריה חדשה- לכו לקרוא

אוקי, כתבנו "פטריה" חדשה אז לכו לקרוא את זה בבלוג של זיו.

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=24310&blogcode=3581330

ייאוש אסטרופיסיקלי

למה יש כל כך הרבה דברים בקוסמוס? בשביל מה כל העניין הזה עם כוכבים שהם לא כדורים מושלמים? מי צריך את הקרינה הזאת שנפלטת מכל מקום ואת התאוצות היחסותיות? למה זה טוב קריסה תרמו-גרויטציונית או סטרטיפיקציה של המסה בצביר כוכבים? מה צריך את כל אי-היציבויות המגנטו-הידרודינמיות או ובשביל מה אני צריך את כל הזורמים האלה שמתחממים לי על כוכבי ניוטרונים? למה צריך שמרחב יתעקם לי ושיהיו לי אלפי סוגי פתרונות? בשביל מה צריך גלים אקוסטים בכל מקום ולמה לכל הרוחות הם חייבים להיות מעוותים על ידי כל מיני תופעות?

למה צריך מאות סוגי קבועים תרמודינמיים, כל מיני סוגי הפרעות, כל מיני איזו-משהו (איזו-בארי, איזו-תרמי, איזו-פיקניק...).

למה כל זה טוב?! (יום לפני המבחן האחרון, בתהליכים פיסקלים באסטרופיסיקה...)

היא, אני ודייט פסיכולוגי

אני כמעט ולא מקבל insights מאף אחד. רוב הזמן אנשים לא אומרים לי מה הם חושבים עליי כי, אני מאמין, הם יודעים שאני מסתדר לא רע עם לפענח את עצמי אז אני לא צריך לקבל פידבק "אובייקטיבי" מבחוץ. אתמול, לעומת זאת, היה מוזר כי בתוך שיחה של חמש שעות עם בן אדם שיצאתי להכיר רק לפני כחודש ולראות בפעם הראשונה אך אתמול, יצא לי לגלות משהו חדש על עצמי שבא בצורה של פידבק ממנו (ממנה, ליתר דיוק).

למרות שהיא לא ניסחה את זה בצורה הזו, הבנתי שצורת הכתיבה שלי דומה להחריד לדרך שבה אני מתנהל מול אנשים בגדול. את הצורה בה אני מתנהג היא לא ידעה אבל היא הפנתה את תשומת ליבי לעובדה שאני כותב בצורה מאוד נטולת-רגשות, כאילו הסיפורים שאני מספר לא מכילים אותי באמת. סגנון הכתיבה הוא מאוד כרוניקלי (שימו לב, אגב, לשם הבלוג) ולא חושף יותר מדי רגשות כי אם ביקורות מאופקות.

רק שלוש פעמים בחיים מישהי השאירה אותי מגמגם. הפעם הראשונה היתה כשדפי שאלה אותי אם אני אוהב לרקוד ולא ידעתי איך אני עונה תשובה שגם תוביל אותי לדייט ראשון עם הרקדנית הזו, והפעמיים האחרות שמורות לאותה בחורה- הבחורה של אתמול שהגמגום הראשון שהיא קיבלה ממני היה בשיחת טלפון שעל פירטיה לא נעמוד והפעם השניה היתה אתמול כאשר נפל לי האסימון שהיא צודקת ולקח לי זמן להבין את זה שמישהו מבחוץ אמר לי משהו שאני לא יודע על עצמי.

אני הייתי חותם לה על דיפלומה בפסיכולוגיה.

יום הולדת...

אני ממש שונא ימי-הולדת, כלומר את ימי ההולדת שלי. יום אחד בשנה שאין ברירה ואתה לא יכול להתחמק מכולם. פתאום כולם מרוכזים בך בלי שום סיבה חשובה באמת- סתם תאריך.

אני רוצה לשכנע את עצמי שאני מבלבל את המוח ואני נורא אוהב את זה שכולם מתעניינים בשלומי פעם בשנה, באופן מפוקס, אבל אני לא בטוח שזה נכון. אני מאמין שהייתי מסתדר לא רע גם בלי ה"מזל טוב" והבעות ההתעניינות המזוייפות.