ידידה מכיתה

חברה לכיתה שלי, מהיסודי ועד כיתה ח', התחילה ללמוד בטכניון ואפילו באותה פקולטה אותה אני מסיים עוד כחודש. כל הכבוד לי שזיהיתי אותה אך נכשלתי להיזכר בשמה באותו רגע מביך. היא היתה נראית בדכאון כפי שהיא היתה אז- יש דברים שלא משתנים לעולם.

אחת הבחורות המגעילות ביותר עלי אדמות

רק רציתי לומר שאני יושב ליד אחת הבחורות הכי מגעילות שאפשר לעלות על הדעת.

זהו, אני שמח ששיחררתי את זה...

מלאך אלוהים מגיע לתל-אביב

http://e.walla.co.il/?w=/214/860066

מלאך אלוהים עשוי להגיע לתל-אביב סוף כל סוף ולהאיר את עיר הדיסקוטקים הגרועים באור של נגינה טהורה. רק שנים אחרי מותם העולם יוכיר את הלהקה הזאת ואת רוג'ר ווטרס ביניהם בתור קבוצת האומנים הגדולה של כל הזמנים ובהופעה הלא-מאושרת-רשמית בתל-אביב אני ממליץ לכל אדם להיות נוכח ולו רק על מנת שעוד 60 שנה יוכל לספר לנכד שלו שהוא ראה את רוג'ר ווטרס בהופעה- הוא חלק פיסת אדמה עם אחד היוצרים הגדולים בהיסטוריה של האנושות.

שירי אהבה מעצבנים

אחרי ימים מרובים של שמיעת גלגל"צ חזרה לי התובנה שכמות השירים שעסוקים באהבה נכזבת היא בלתי נסבלת ומדגישה באופן יוצא מן הכלל את האהבה של האנשים האינטילגנטים את השירים הפחות מיינסטרימים- שירים שעוסקים בדברים קצת שונים מאהבה, בדרך כלל, וכאשר בכל זאת הם בוחרים לעסוק בנושא השחוק הזה הם עושים זאת בדרך מקורית (Wish you were here של פינק פלויד למשל...)

אם חייזר היה קולט את גלי הרדיו שאנחנו לא מפסיקים לשדר לחלל כבר עשרות שנים ולומד לפענח אותם הוא היה מקבל תמונה עגומה של עם שכולו בוכה על האהובים שהלכו מבלי לחזור, על אנשים שלא זוכים לאהבה אף פעם, על אנשים עם לב שבור כי האהבתם אכזבה וכו'... אני מתאר לעצמי שהחייזר היה לוקח את המונית הראשונה לכדא"ה על מנת לבדוק את פשר העניין- איך יכול להיות שכוכב לכת שלם בוכה שאין לו אהבה?! מה שמצחיק הוא שכאשר הוא היה מגיע הוא היה מבין שאותם אנשים שמתבכיינים שאין להם אהבה הם האובר-סלבריטאים.

בנימה אישית יותר לזמרי גלגל"צ: שירי, נינט, מאיה... די, חליק. אף אחד לא קונה את המילים שלכן.

מועדון הדיבייט

הייתי צריך להשלים שיעור בקורס הספורט "דיבייט" שלקחתי הסמסטר ומכיוון שניתן היה להשלים את השיעור החסר במסגרת "מועדון הדיבייט" מצאתי את עצמי בדיוק שם, אתמול בערב. אי אפשר לומר שלא נהניתי- העובדה שבמהלך כל הסמסטר תמיד (חוץ מפעמיים) הגעתי מקום שני ואף פעם לא מקום ראשון (מתוך ארבע) ואילו אתמול, בשיעור האחרון, הגעתי (אני ושותפי) למקום ראשון היתה מרנינה.

היה די מגניב אז לאחר סבב אחד של דיבייט נשארתי גם לשני, בייחוד מכיוון שלא הודיעו לי שאני צריך להתייצב בפאב ולשתות עם חברים.

בסבב השני היתה קצת פאשלה אבל בסך הכל נהניתי- הדוברים במועדון טובים בהרבה מהדוברים הלא מנוסים בקורס, מן הסתם, וההבדל הזה עושה את שלו.

צ'אפחות

הוריד של הפו-פום פעל בעצמה והחל שורה על האונה לחץ לא מתפשר שאף גרם לסדקים קטנטנים בצידה של גולגולתי. העבודה הביולוגית המואצת הזו היתה תגובתה של המערכת שלי לניסיון חוזר ומתמשך של אחד הידידים מהפקולטה שלי לפרוק את הכתף שלי במשך כתשע שעות ברצף.

לניסיון הזה כמובן לא היתה כותרת של ניתוח כירורגי בסגנון ימי-הביניים, אלא כותרת אחרת- "צ'אפחה" וזו, היא זו, הבעיה אחת הקשות במדינה הזו.

מה מביא בן אדם לא להסתפק בלחיצת יד כאשר הוא פוגש אותך? למה צריך להשלים את התרגיל המסובך הזה של לחיצת יד בצ'אפחה? למה לכל הרוחות בן אדם שאני יושב 20 סנטימטר לידו פותח כל שאלה שלו לגבי החומר, וכל בדיחה (לא משנה כמה היא לא מצחיקה) בצא'בחה?- אני יושב לידך אידיוט! תעזוב לי את הכתף כבר.

מילא אלו היו סטירות גבריות עם זמן מגע נמוך אבל הצ'אפחות של אתמול היו כנות- כאלו שזה שחילק אותן דורש להמשיך להחזיק בכתף שלך במשך כמה שניות לאחר מכן בעוד הוא מגולל את שאלתו האדיוטית על החומר, או מספר את בדיחתו הלא מצחיקה.

לקראת הסוף של אותו יום חשבתי שאני לא חוזר בפעם הבאה מהשירותים מבלי שאני יודע לבצע איזו קאטה נגד צ'אפחות, משהו שיתפוס לו את היד ויהפוך אותו דרך מדפי הספרים של הספריה ועל המאגזינים המשמימים. אבל לא מצאתי תרגיל כזה, לצערי, ונאלצתי לספוג אינספור צ'אפחות (קרוב ל40, בלי הגזמה).

אנשים כאלה צריך להכניס לכלא.

כסא הפוך ומיקרודיסק

ישבנו על המצגת הזו די הרבה זמן. רצינו לדעת מה זה מיקורדיסק לייזר, איך אנחנו מייצרים אותנו, איך הוא פועל ולמה, ואיזה שימוש יש לו. שרפנו על זה די הרבה זמן ומיותר להזכיר שאני בתקופה סופר-לחוצה כך שבזבוז הזמן ההוא בא לי לא טוב.

בסופו של דבר הבנו מה החיה הזו עושה ואפילו הבאתי רעיון די מדליק איך ליישם את זה- לא רציתי לקחת את השימוש המובן מאליו של שימוש במערכות אופטיות זעירות.

הכנתי מצגת די מושקעת, כזו שמזכירה לאנשים מה זה לייזר לפני שהיא מציגה מה הוא המיקרודיסק לייזר ולבסוף מראה את השימוש שלנו בו, אך מכיוון שהיו קרוב ל15 הרצאות של סטודנטים וכל אחת לקחה את הזמן שלה, יצא שאחרי שעתיים וחצי למרצה לא היה ממש כוח לשמוע אותי מסביר על לייזר וככה בוזבזו להן שעות עבודה יקרות.

לא עיצבנה אותי העובדה שהשקענו הרבה (אני והשותפה) ולבסוף לא דיברתי אפילו על חצי מהדברים שהכנו, אלא דווקא ההערה של המרצה שהעבודה שלנו נראית לו מוכרת. למה מוכרת?- הוא זכר את התמונה ששמתי במצגת עוד משנה שעברה, ולאחר שהשותפה שלי טרחה לציין בפניו שאנחנו יודעים זאת כי העבודה הזו נכתבה על ידי החבר שלה, גם למרצה התחברו החלקים. איך בוחנים עבודות זהות בפקולטה שלי?- אם יש להן לפחות ציור אחד משותף במצגת המקדימה לעבודה, הרי זה מה שקובע את תוכן העבודה.

כאשר הוא אמר לי "מישהו כבר עשה כזה דבר" הייתי בהלם וחשבתי שאני דוקר אותו עם כסא הפוך- איך מישהו עשה כזה דבר?! השימוש שהצעתי למיקרודיסק הוא מיוחד לנושא המחקר שלי! אבל, למה למרצה להיתפס לדברים החשובים, את מי זה מעניין?! מה שחשוב זה התמונה שהוא זיהה...

בינוניות all over the place.

אדוארד וויטן ותורת המיתרים

אדוארד וויטן הגיע לטכניון. הוא העביר שלוש הרצאות, השתיים הראשונות היו מתמטיות גרידא ולכן לא הרגשתי צורך עז להקדיש שעתיים לחידוד העניין שאני לא מבין כלום. בשלישית הייתי ולא רק אני הייתי אלא כל הפקולטה לפיסיקה בטכניון היתה- כל המרצים, כל הדוקטורנטים, כל המאסטרנטים ורבים מהתואר הראשון. הגיעו גם מהפקולטה למתמטיקה. נושא היה Quark Confinement and String Theory, אבל זה ממש לא משנה מה שחשוב זה שאף אחד לא הבין כלום.

לא נורא, השם הגדול ביותר של הפיסיקה כיום היה בטכניון והיתה התרגשות. בעידן פוסט איינשטיין כבר אף אחד לא מכיר שמות גדולים חדשים, כולם חוזרים למקורות (איינשטיין, ניוטון, מקסוול...) אבל וויטן הוא זוכה פרס הארווי, מדליית דיראק, מדליית פילדס, אבי תורת המיתרים והמועמד הסביר לקחת נובל.

הקאליבר שלו גבוה בהרבה משאר התותחים בעולם כיום והוא עומד כיום באותה רמה עם פיינמן ודיראק.

זה פוסט מאוד חשוב מבחינתי.

חוצפן!

אז מה אם אני עשיתי למעלה מחמישים אחוז מהעבודה, הפרוייקט היה יכול להיקרא "פרוייקט מתקדם" רק על ידי אחד מאיתנו ולכן אני לקחתי אותו תחת מסגרת אחרת והוא לקח עליו את הפרוייקט במסגרת הפרוייקט המסיים של התואר. באמת שלא היתה לי בעיה עם זה, זה היה מובן מההתחלה שהפרוייקט המשותף שלנו יהיה תחת מסגרת ניקוד שונה אצלי ואצלו ועל הפוסטר הסופי שצריך להכין בסוף פרוייקט סיום השם שלי לא יופיע- שלא יגידו שאת הפרוייקט המסיים שלו הוא עשה ביחד עם מישהו. אסור.

מילא השם שלי לא היה על הפוסטר בגדול בתור שותף לכל דבר לעבודה, אבל אפשר היה להזכיר אותי בממש קטן בתור "בעזרתו של"?- אני חושב שהיה ראוי, בייחוד לאור העובדה שהפוסטר היה הדפסה של סריקות שאני ביצעתי והכיל מלל שאני כתבתי בזמנו, copy-paste.

אולי מה שעצבן אותי היתה גם העובדה שכל שאר המציגים רשמו את שמם של הדוקטורנטים שהם עבדו תחתיהם והוא לא- שוב דבר לא אמר לו שזה ממש לא במקום שהוא טחן לדוקטורנט של המנחה שלנו את המוח שעות על גבי שעות ולבסוף לא טרח לשים את שמו.

חוצפה.

פילוסופיה של המדע

גם המבחן בפילוסופיה של המדע (במסגרת קורסי בחירה חופשית) עבר. אני מרגיש שלם הרבה יותר עכשיו כאשר אני יודע פילוסופים של המדע לא אומרים שום דבר חשוב שמדענים לא ידעו לפני כן ואפילו אמרו יותר. אם מישהו חושב שפילוסופיה של המדע משנה את פני המדע, כיום או בעבר, אני מציע לו שיסתכל על פריצות הדרך המדעיות שוב ויבין שלא היה להם קשר תרבות הפילוסופית באותו זמן:

ניוטון ולייבניץ- ניסוח החדו"א הראשונית, כלי לטיפול ברצף פיסיקאלי ומתמטי.

ניוטון- ניסוח שלושת החוקים, הגדרה של היישות הפיסיקאלית הלא נתפסת הראשונה- "כוח".

מקסוול- ניסוח ארבעת החוקים של מקסוול שמתארים לנו את הגלים האלקטרו-מגנטיים (אור...).

בולצמן- מכניקה סטטיסטית, אנטרופיה.

איינשטיין- הגדרת הזמן מחדש, הגדרת האורך מחדש, הגדרת המסה מחדש, הגדרת כוח המשיכה. ערעור הפארדיגמה   התלת-מימדית.

דיראק- הלידה של אנטי-חומר.

אדוארד וויטן (עוד עליו בפוסט הבא)- תורת המיתרים.

אילו רק אחד מהם היה נשען על מסורת פילוסופית על מנת לכתוב את מה שכתב הייתי אומר "ניחה" אבל המזל שלנו (הפיסיקאים) זה שהם לא בזבזו זמן על עניינים של פילוסופיה של המדע ועסקו בלהגדיר לכולנו את מרחב הדיבור שלנו מחדש ולהגדיל את ארגז החול שבו הפילוסופיה של המדע יכולה לשחק.