הומוסקסואליות, יהודים ושואה
חצי שנה של "דיונים", חלקם לא עניינים בעליל, ביני לבין השותף שלי למשרד- דוקטור לכימיה בן 56, חובש כיפה סרוגה- הביאו אותי למסקנה שהתפלאתי שהגעתי אליה רק בגילי המופלג ולא הרבה לפני: שונאי העולם יתאחדו!
 
איפשהו במהלך השיחות שלנו שמעתי התבטאויות, הן מאותו דוקטור והן מאחד החיילים החדשים במדור, גם הוא מבית דתי-לאומני, שחשבתי ששמורות, ואני לא צוחק, רק לנאצים. היה שלב שבו עצרתי את הדיון ואמרתי לשותף למשרד שאני שהדבר היחיד שצר לי עליו הוא על כך שהוא גם זוכה לחנך ארבעה ילדים שיגדלו בתוך בועת השנאה שלו, ואף שטחתי בפניו טענותיי בעניין שנאתו את ההומוסקסואליים, ביניהן ניסיתי לומר לו שאין לי מושג מה הוא מספר לילדים שלו (או סיפר...) ביום השואה שהרי אין שום הבדל בין הדיעה הדתית האנטי-הומוסקסואלית שלו לבין הדיעה הנאצית בעניין אלו ובעניין "זרים" אחרים.
 
אמנם הוא לא חתם שצריך להרוג אותם, אולם הוא אמר מספיק בשביל לדעת שאם לרגע המדינה הזו היתה מאבדת את הליברלים, השפויים והחילוניים שבה, לא נותר בי ספק- הדתיים היו תולים את ההומוסקסואליים. מכיוון שהמצב הוא לא כזה, אגב, הוא הסתפק בלומר שהומוסקסואליות זו מחלה, סטייה מהטבע שאסור להחצין אותה ומי שרוצה להיות הומו צריך לעשות את זה מאחורי דלתיים סגורות, להתבייש בזה ולא להוציא את זה החוצה. בנוסף הוא האשים שהפתיחות התקשורתית היום גורמת לעלייה במספק ההומוסקסואליים והוא הביע חשש שאנשים תמימיים ידבקו במחלה הזו. הוא נוטה להסתייג מ"לא תחיה" כמו שציווה אותו התנ"ך שלו אבל הוא בהחלט בעד טיפול תרופתי לעניין והוא לא יניד עפעף אם מחר, נגיד, יירו בכל ההומוסקסואליים.
 
אחרי חצי שנה של דיונים, קרנה של הדת בעיניי ירד לשפל חסר תקדים. נדהמתי לשמוע יהודי מתבטא בגזענות שהיתה שמורה אצלי רק לגויים ומשתמש בטיעונים מדעיים (כי הוא דוקטור) על מנת לאשר לעצמו את דיעותיו האנטי-ליברליות, בדיוק כמו הנאצים. ההבדל בינו לבין שאר שונאי הזרים באשר הם הוא איכותי בלבד ולא עקרוני.
 
תמיד ביום השואה והגבורה עולה השאלה, בכלי התקשורת, האם העולם למד משהו מהשואה- תמיד השאלה הזו נשאלת בתקיפות מעצבנת כלפי שאר העולם, בדרך כלל, על רקע נתוניים סטטיסטיים של אחוזים עולים ונוסקים של אלימות נגד זרים וגילויי אנטישמיות. יום השואה הבא, אין לי ספק, שכאשר השאלה הזו תישאל, אני אחשוב רק על האם אנחנו היהודים למדנו משהו מהשואה, כי אם יהודי יכול להביע שנאה, בורות, גזענות מעוררת רחמים ואגרסיביות לא נצורה כלפי השונה והזר כמו שאני ראיתי במהלך החודשים האחרונים אצל שותפי למשרד, הרי שתפקיד הרע בסיפור של 1939-1945 בהחלט אינו שמור לנאצים לבדם ובאותה מידה זה יכול היה לקרות פה.
 
אני לא יודע אילו בתי ספר מוציאים בוגרים שאינם יודעים שהומוסקסואליות זו דרך חשיבה ולא מחלה גנטית, בדיוק כמו האהבה של אדם לדיג או לבלונדיניות. אני לא מבין איך המחנכים הדתיים לא מתביישים לצודד בחוק התנ"כי נגד הומוסקסואליות ומי האדיוט שנותן לכל כך הרבה שנאה גזענית להצטבר אצל כל כך הרבה פרטים בחברה שלנו ואיך אף אחד לא מרים את הדגל ואומר "רבותיי, אין שום הבדל בין שנאה ההומו כי הוא חולה גנטית ועלול להדביק את ילדינו, לבין שנאת היהודים באירופה באמתלה שהם יצירי השטן ורוצחים את ילדיי הגויים בשביל מצות החג".
 
שמור   בטל

להביא רעסיה לתינוקת בת שבוע...

אני מקווה שזיו (israblog.co.il/sickbar) צילם את זה איכשהו ויעלה את זה: אתמול בערב נערכה בקיסריה מסיבת יומהולדת לאחיו הצעיר יותר ומכיוון שרק לפני כשבוע נולדה לזיו בת היה כבר את המשוגע שהביא לו בובה של תינוק חיזרי. לאחר שזיו ניסה להפחיד כמה מהקהל עם התינוק החיזרי שלנו, החבר שלנו אבי עלה רעיון מבריק ומצחיק בטירוף- זיו ניגש למרכז המסיבה והוא ואבי שיחקו כאילו הם עורכים טקס דתי... אבי (החבר...) שם ידו על ראשה של התינוקת העטופה במגבת, בעוד כולם מחכים שזיו יראה סוף כל סוף את התינוקת לכולם, ואז לעיני כולם הביא אבי רעסיה לתינוקת.

אני נזכר בפרצוף המוועת של כולם ומת מצחוק.

היה גדול!

איך מחסלים את העם הפלסטיני- גרסת הדתי המשוגע

אני יושב עם משוגע בחדר. לא, לא משוגע כזה שאוכל אנשים או משוגע שמתערטל בציבור- זן הרבה יותר גרוע: המשוגע הסמוי.

מיד לאחר שסיים לחפור לי בנשמה והתברר לו שאני עושה את התואר השני בפיסיקה בתחום שנקרא "תורת שדות קוונטים" הוא חפר מהבויידעם במוחו איזושהי תוכנית זדונית שנראתה היתה כאילו חיכתה לפיסיקאי בשביל להתממש. משום שהבן אדם לא רואה טלוויזיה בכבלים (כי הוא דתי משוגע) הוא לא מסוגל היה לעשות את הקורלציה בין התוכניות שלו לבין התוכניות של הקיוטי ב"מיפ מיפ" או של המוח ב"פינקי והמוח"... מכל מקום, לכל אחד שמכיר את הג'אנר הזה התוכנית הבאה תראה כאילו היא נשלפה מחדר העריכה של תוכנית ילדים.

התוכנית היא לשגר לווין לחלל, או להשתלט על לווין קיים, ובאמצעות מתקן שישדר בגלי מיקרו (ומכיוון שאנחנו עוסקים בשדות קוואנטים אז הוא חושב שאפשר ליצור את השדות האקלטרומגנטיים האלה רק בנקודות מסויימות ביקום) באופן ממוקד על איזור עזה וביתר ספציפיות- על אשכי העזתיים. השדות הא"מ האלה יעלו את הטמפרטורה של האשכים האומללים במעלה אחת בלבד וזה יספיק על מנת לחסל את בעיית הריבוי של העזתיים.

לאחר שהבעתי בפניו את הבעיות הלוגיסטיות והטכניות של העניין פלשתי לאיזור המוסרי של הדיון והסברתי לו שזה "רצח עם". הוא, כי הוא לא מאוזן כימית במוח, ניסה לתרץ שאין פה רצח עם כי הרי אנחנו לא נהרוג אף אחד אלא רק לא נאפשר ילודה וברגע שהם יראו שהם לא מסוגלים להתרבות פה באיזור הם ינועו (זה גורלם של כל העמים הקדומים, לטענתו...). כאשר ניסיתי והסברתי לו שהנדידה הלא טבעית הזו היא פשע הוא אמר שאין זה פשע ולא רצח עם כי הרי במקום אחר הם יכולים להמשיך להתרבות. הדוגמה שנתתי לו- שאני אכוון לו אקדח לראש ואומר לו לזוז או שאני יורה בו ולכן הוא יזוז שלא מרצונו, לא הרשימה אותו, הוא עדיין חושב שאין פה רצח עם וגם לא נדידה בכפייה ואין שום בעיה מוסרית, זה הכל נתון בידיים שלהם וברצונם החופשי ללדת ילדים...

כן, לבן אדם יש סיווג בטחוני גבוה מאוד מאוד מאוד...

אנחנו, המכונה והאנגלו-סקסית מהפיננסיה

עמדנו שם, אני ועוד שניים מהמדור- ההוא שיש לו רישיון צבאי וההוא שרצה להתלוות. עמדנו וחיכינו שבחור שקרוי על שמה של צוללת יתקן לנו את המכונה. עמדנו שם קרוב לשלוש שעות ושמענו הסברים על איך כל בורג של המכונה עובד עם כל בורג אחר, על אילו נזקים חברות אחרות עשו למכונות מהסוג הזה והביאו להם לתיקון ואפילו קיבלתי ויכוח פוליטי על המלחמה האחרונה בלבנון- קיבלנו את חווית המוסך המלאה...

במחלקה הפיננסית של אותו מוסך ישבה איזה אנגלו-סקסית מאופקת ומעצבנת שברוגע טיפטפה לי כל הזמן על העלויות ההולכות ונצברובת של התיקון. היה קשה לא להרכיב את תמונת הנזק הכלכלי שהתיקון יעשה לתקציב היחידה והתבדחתי עם החייל מהמדור שלי שהגיע איתי שלא יפתלא למצוא את מי הברז הקרים שהעזנו לשתות, בחשבון גם כן.

מרוב שעמום ואולי בגלל שהיינו חברה טובה הטכנאי עשה מעל ומעבר בתיקון המכונה שלנו: בוא גירז אותה ובדק לה שמן, כייל לה את מתחי ההאצה ואת הלינאריות. הוא אפילו לא הסכים לחסוך בהסברים על כל פעולה שהוא עשה.

הבוס שלי תקשר איתו מרחוק כל הזמן. כהרגלו בקודש הוא שכח לעשות את הדברים שהוא צריך לעשות ולא העביר את הצעת המחיר הראשונה לתיקון למנהל התשלומים אצלינו ולא קיבל אישור לתיקון המכונה כך שלאחר 3 שעות שעמדנו וחיכינו לקחת אותה בחזרה הוא הודיע לנו שנשאיר אותה שם "בשביל שלא נסתבך".

איך אנחנו נסתבך? תהינו. באיזו קלות הוא מתנער מהאחראיות ועובר למשבצת ה"מגן על הגב שלנו"?!

ממש לפני שיצאנו בחזרה ליחידה, בלי המכונה שלנו, היא הקריאה לי מה היא שמה בחשבון... "הדרכה לשלושה אנשים" נקרא אחד מסעיפי התשלום- איכשהו הרצון לא למות משעמום, של הטכנאי שלה, על ידי דיבורים אינסופיים על פעולות שאיבה והאצה גרמו למשרד הביטחון לשלם יותר.

האקסית וסרטים

בערך לפני שבועיים נפגשתי עם האקסית שלי, עליה כבר כתבתי כמה פוסטים פה. היא נורא התלהבה שהיא יכולה להציג בפניי את כישוריי הנהיגה שלה, מה שהיא לא יכולה היתה לעשות שיצאנו והיא עדיין זוכרת את הפרפורים שהייתי עושה בשביל להביא אותה ממקום למקום.

היא אספה אותי מהבית ואפילו דאגה שאני לא אחכה יותר מדי זמן למטה, כי היא ידעה שאין דבר שאני שונא בעולם יותר מאשר לבזבז את הזמן בלחכות לדברים. נסענו לאיזה בית קפה שאנשים נוטים להזדקן בו עד שהמנה מגיעה, אחד שקרוב לבית שלי.

קישקשנו די הרבה באותו ערב והשלמנו פערים: הצבא שלה, המשפחה, האקס, התוכניות לעתיד, העבודה והחברים... היה לי נורא טוב לדעת שאני יכול שוב להיות איכפתי לגבי החיים שלה ולא ליצור רושם שאנחנו מתחילים משהו מחדש, למרות שמאז שנפרדנו לא היה לי משהו אין בי שום רצון לחזור אליה.

בסוף הערב, כאשר ליויתי אותה למכונית וחוינו את שיחת דלת-המכונית, השיחה האחרונה שיש להרבה מאוד מפגשים בין אנשים, העלנו שני נושאים מאוד חשובים לדיון. האחד היה הניסיונות שלי בבליינד-דייטינג והשני היה קשור לזה שנצא לסרטים ביחד כי לפעמים לשנינו החברים מבריזים ואנחנו תקועים לבד בלי מישהו ללכת לראות איתו סרט.

אני לא יודע אם זה מפריע לי או לא, אבל היא אפילו לא זכרה את ההתחלה המקרטעת של הקשר שלנו. היא טענה שהיא זוכרת חודשיים מדהימים של התחלת קשר והתפלאה לשמוע שאני זוכר איזה SMS ששלחתי אז- כאשר שאלתי אם קורה בינינו משהו היא כתבה בחזרה "לא שאני יודעת" (זיו, בטח זוכר את שיחת הטלפון שעשיתי אליו בסמוך למקרה זה באותו עניין). ה"לא שאני יודעת" לווה גם אחרי זה בקרירות יוצאת דופן להתחלת קשר וגם אחרי שהתנשקנו אני זוכר שהיא ציוותה עליי לא לקרוא לה "חברה שלי" כי אנחנו עדיין לא "חברים" ויקח לה קצת זמן.

אבל איכשהו הקרירות על גבול הקפאון הזו בכלל נשכחה ממנה- היא אפילו לא זוכרת כמה התאמצתי עד שהקשר נכנס להילוך מאוד גבוה והיה נשמע לה מאוד מאוד מוזר שאני לא מצליח לעשות את מה שעשיתי איתה, בבליינד דייטס שלי.

היא נכנסה לאוטו ונסעה, לא לפני שקבענו לצאת לסרטים. הנוסטלגיה אפפה אותי עוד כמה דקות ואז חזרתי למציאות העכשווית...

רוג'ר ווטרס בהופעה ומה הם חשבו עלינו...

חלק I-

הכל היה מושלם והיקום פשוט נערך עבור המפגש שלי עם רוג'ר ווטרס: הודעתי לטכניון שישכו ממני בטקס חלוקת תעודות הסיום כי נבצר ממני מלהגיע, הפסיכולוג של הצבא דחה לי את קורס הקצינים כי אני אובר-חוכם ולכן ביום ההופעה הייתי לי במרכז הארץ פנוי ליציאה להופעה ואפילו הבוס שלי עשה את הצעד הנכון, לא הסתכן במוות על ידי כסא בראש, והסכים שאני אצא כבר בשעות הצהריים מהעבודה.

זיו אסף אותי ב14:00 ואני הייתי עסוק במשך שעתיים בלהגיד לאנשים שיעזבו אותי- 'אני לא פה'- שום דבר לא יהרוס לי את התוכניות שכן אם משהו היה מונע ממני מלפגוש את רוג'ר ווטרס אחרי בערך שבע שנים של ציפייה, הייתי מרים את הבסיס עם טיל בזוקה.

לקח לנו זמן להגיע לרחבת המופע, בעיקר מכיוון שהחלטנו לנווט לפי מפה שזיו הביא מהאינטרנט והיתה מודפסת בשחור לבן כך שאי אפשר היה להבין מספר דברים חשובים, כמו מספרי הכבישים, ממנה (המספרים היו בשחור, מודפסים על כבישים בשחור). תוצאה ישירה של יכולות הניווט שלנו באותו יום היתה ביקור זריז בפנייה לחרבטה, זה איפשהו 20 מטר אחרי הקו הירוק, איפה שנוכחות עבי השפם וכהיי העור מורגשת יותר מתמיד. עשינו סיבוב פרסה חרקתי וחזרנו לתחומי הקו הירוק ולכיוון לטרון.

הגענו ב16:30 רק על מנת לגלות שבקבוקון מים עולה עשרה שקלים. בערך מ16:40 כבר עמדנו בתור בשערים, ב17:00 הם נפתחו וב17:20 ככה היינו בהליכה מהירה לכיוון הבמה. סופו של עניין עמדו 15 מטרים מהבמה ודי במרכז.

חלק II- סמל, איזה ערבי מהאיזור החליט שסגנון המוסיקה הערבי שלו מאוד יתאים לחמם את רוג'ר ווטרס אז בשעה 18:20 בערך הוא עלה על הבמה והחל, עם להקתו, לתת לנו בדרבוקה והסלסולים הערביים... היה נורא וכאבי הגב שלי החלו לתת אותותיהם. עשר דקות לתוך מופע האימים של סמל הוא הזמין את מיכה שטרית, עוד אחד שחושב שסגנון המוסיקה שלו היה ממש במקום באותו זמן. אחרי שמיכה שטרית והפועלים הערביים שלו סיימו להרוס לי את היום משינה עלתה לתשואות עצבניות. נראה היה ששוקי וייס, המפיק, קלט שהקהל מאוד מאוכזב מכל עניין הלהקה הערבית-יהודית והוא הרים טלפון למשינה, שבטח באו למופע של רוג'ר ווטרס בשביל לראות, שיעלו ויעירו קצת את הקהל. משינה נתנה כולה שתי שירים, ולא שני השירים הטובים שלהם אלא דווקא שניים די פושריים- לעומת סמל הם היו מרעננים.

משינה ירדו ואיחלו לנו "תיהנו". בטח שתיכננתי על זה אבל לשוקי וייס היו תוכניות אחרות... דייויד ברוזה! עם שלל פרצופים אפיליפטיים דייויד ברוזה הוכיח שוב שמלל הוא תחום שאין לו עניין להיכנס אליו ולחן מתוחכם הוא איזור אפור מבחינתו. הוא הביא אותה בתיפופים על הגיטרה, בפריטות הממש מהירות שלו והקולות המוזרים שהוא מפיק מגרונו. היה נורא- כאשר חשבנו שזה נגמר לאור הקידה שלו וניתוק הגיטרה מהמגבר, הוא חזר שוב! שוקי, היה די ברור, ניסה למרוח קצת יותר זמן. "אז מה דעתכם על קצת רומבה?" שאל דייויד וייחלתי שהקהל יגיד לו "לא, תודה!" אבל ברוזה התיישב והחל לתת קצת רומבה, קצת הרבה מדי לטעמי.

לבסוף הוא סיים.

חלק III-

רוג'ר ווטרס עלה על הבמה ב21:30 בערך, לאחר אינספור כיוונים של המצלמות והגיטרה במשך שעה לפני והיה מדהים!

מי שעקב אחר ההופעה שם לב שהיא היתה מאוד, אבל מאוד, פוליטית והאמת היא שקצת התאכזבתי שהפעמים היחידות שרוג'ר פנה אל הקהל היו בשביל להגיד לנו איזה משהו פוליטי. רוג'ר ווטרס התברר להיות אחד שלא יודע להתחבר אל הקהל שלו ברמה יותר אישית מהשירים... אבל לא נורא! עדיין היה פשוט מדהים!

לטענת המומחים שווטרס איבד את קולו עד כדי כך ששאר חברי הלהקה שרים במקומו, אני חייב לציין שרוג'ר ווטרס לא שר את שירי פינק פלויד למעט החומה ופיינל קאט ולכן שירים אלה נמצאים מעל ליכולתו הווקאלית מאז ומתמיד, אין זה פלא שהוא לא שר אותם לאחר שהוא התפרק מפינק פלויד- הוא אף פעם לא שר אותם, תשוש או לא תשוש!

אני חושב שמעל הכל מי שעשה את ההופעה לאחת שלא תישכח, היה דייויד קילמינסטר (זמר השנה של 91' אגב), הגיטריסט הראשי שנתן מעצמו שחבל על הזמן ואפשר היה לראות שהוא נהנה בצורה בלתי רגילה מקהל הישראלי, שהשתתף בכל השירים ונתן מעצמו גם כן.

זהו בגדול,

לסיכום הנה לינק לאתר של הסקסופוניסט שמתלווה לרוג'ר ווטרס לסיבוב ההופעות הנוכחי- הוא רושם בלוג בו הוא מפרט חוויות מהמופע, יש כניסה לגבי ישראל גם כן אז שווה לקרוא:

http://ian-ritchie.com/rwblog.htm

יאללה ביי

עבר הרבה זמן אבל הנה פוסט חדש...

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי משהו בבלוג ואני לא רואה כרגע איך אני אחזור ואמשיך לכתוב בקצב כמו פעם, או אפילו שליש מאותו קצב. את השעות הספורות שאני מבלה ער בבית אני משקיע בדברים אחרים כמו לנוח קצת ולאכול וזמן לצבור חומר חדש לבלוג בשאר היום גם ככה לא קיים: אני לא מספיק לקרוא עיתונים, לא מספיק לראות טלוויזיה ועל אופי העבודה שלי במשך היום אני מנוע מלספר. נשאר רק בדיחות פה ושם לגבי דברים מצחיקים שקרו לי במהלך היום אבל לא רק שאין לי מספיק כוח בסוף היום לשבת ולכתוב את הדברים אלא, בהסתמך על ניסיון העבר, יש סיכוי סביר שאנשים יפגעו מדברים שרשמתי פה (לטוב ולרע...).

אני לא יכול לומר שאני מבלה אבל אני מאוד מרוצה ממקום העבודה שלי שמאפשר לי לא להרגיש חייל כמו שאר העתודאים בצה"ל ונותן לי מרחב לחשוב וללמוד די רציני. יחד עם זאת יש מספר בעיות עם מקום העבודה החדש והן קשורות לכך שאחוז הילדים שאני רואה מדי יום גבוה מהמינון המותר לי, אין שום חיי חברה אל תוך הלילה כמו בזמן הלימודים שלי, למרות שמבחינת השעות שאני טוחן אותו דבר ודבר אחרון, כל הבנות שוב לא רלוונטיות- אמנם הפעם זה לא מכיוון שהן מכוערות כמו בטכניון אלא מפני שהן פשוט ילדות, אבל זה לא משנה את התוצאה בפועל.

טוב, אולי אני אתן איזה עדכון עומק זריז מחר, אני עייף מדי עכשיו.

ביי.

חתימות של סלבס

בהוליווד דירגו את החותמים הכי טובים והכי גרועים של העיר, התוצאות פה:http://celebs.walla.co.il/?w=/3602/905199

איכשהו אני לא מופתע מאף אחד באף אחד מהרשימות...

עדכונים, עדכונים, עדכונים

- ניתן לראות על פי התדירות בה אני מפרסם פוסטים שמאז הגיוס החיים שלי ניגמרו: אני קם בשש בבוקר, ברכבת בשבע, בעבודה בשמונה, מסיים לעבוד בין שבע לשמונה בערב, לפעמים הולך שם לחדר כושר ואז הביתה. כאשר אני מגיע הביתה אני בודק במהירות את האי-מיילים ומנסה ללמוד קצת, מכאן שלא נשאר לי הרבה זמן לדבר עם אנשים (סליחה מאי) או לעסוק ביותר מדי תחביבים. כאשר מגיע הסופ"ש ולכאורה יש לי זמן להשלים מלא דברים אני מוצא את עצמי הרוג במיטה בעיקר, מנסה לחדש את האנרגיות שלי לקראת שבוע חדש.

נורא מפריע לי שאין לי כוח להקליד כלום כאשר אני מגיע הביתה באמצע השבוע משום שיש לי המון דברים להגיד על הרבה מהדברים שאני קורא בעיתון בבוקר ברכבת, אבל לא רק שחצי מהם אני שוכח אחרי יום העבודה המפרך, מה גם שפשוט אין לי כוח להביע את דיעותיי כאשר אני חוזר הביתה ונשאר לי לא הרבה זמן לעצמי, זמן שאני מעדיף להשקיע במקלחת וטלויזיה...

- מכל התאריכים בשנה הטכניון החליט לחלק תעודות סיום דווקא ביום שרוג'ר ווטרס מופיע בארץ. דברים כאלה קורים רק לי. שני האירועים חשובים: האחד הוא סיום תקופה של ארבע וחצי שנים של לימודים, על כל המשתמע מכך ובשני הופעה של אחד הבודדים בעולם שאני מערץ. לא ברור לי מה עשיתי רע, למי ומתי.

- בנוגע לפוסט הקודם ולשאלות של מאי וערן. אני לא דלוק עליה, היא פשוט בחורה חמודה שחבל שאין הרבה כמוה, זה הכל...

בקטנה על מכבי, ישראליות ועמים אחרים

תופעת מכבי היא מוזרה, הרי קבוצה שיכולה להתגאות בכך שהיא מחזיקה שחקן דובר עברית שבולבולו-נימול בטופ הליגה האירופאית, לכאורה, לא היתה צריכה לקבל כל כך הרבה תמיכה ממדינת ישראל כאילו היתה הנבחרת הלאומית. אז למה בעצם מכבי נהפכה להיות הקבוצה של המדינה? למה אלפי ישראלים הולכים לעודד את מכבי בחו"ל ולמה כולנו מתמלאים גאוות מולדת בכל פעם שמכבי מגיעה לפיינל פור? אולי זה קשור לפיני גרשון שמשאיר את מכבי מחוברת עם הכותל, הרבנים, אלוהים, התורה וכל היוצא בזה, אולי סתם בגלל שהוא הכי ישראלי שיש והוא האיש שמוביל את מכבי מניצחון לניצחון. אולי זה קשור לעובדה שאין שום קבוצה ישראלית אחרת בליגה האירופאית וגם אין לנו קבוצת כדור-רגל במעמד של מכבי בליגה האירופאית. אבל, אולי זה קשור לזה שנקראים מכבי תל-אביב והיא הדבר הכי פרו-ישראלי שיש, והיא נושאת את השם שלנו גם אם רוב שחקניה לא יודעים לבטא אותו, והיא מגדירה את העיר הגדולה ביותר שלנו גם אם רוב השחקנים רגילים לראות בערים בגודל כזה שכונת-לווין של עיר רצינית יותר.

בקיצור, למרות שבכל שנה בן עם אחר מוביל את מכבי לניצחון, ובין לבין הניצחונות האלה כולנו מתנשאים על השחורים, בעלי צבע המוקה והליטאים האנטישמיים, למספר ימים בשנה כולנו מודים לאל שהוא ברא אותם וסולחים לו שכאשר הוא יצר את היהודים אז הוא נתן לנו ספר בדיני חוזים ביד ולא כדור כדור-סל.