ACT I-
"I've got a place where all my dreams are dead"
למרות שהחזקתי אצבעות במשך שבוע עד שגדל לי נמק קטן בצורת אצבע שלישית, עדיין לא שכחו את ההגנ"ש אותו קבעו לי כמה חודשים לפני- נראה כאילו הצבא זוכר טוב מאוד דברים שאתה רוצה שהוא ישכח ולהיפך. ההליכה הסהרורית שלי במסדרונויי השטח לא רק סימלה את חוסר ההיענות הפסיכולוגית שלי לעובדה שאני יוצא לשחק ב"חייל" במשך כתשעה ימים אלא חוסר היכולת שלי לקבל את התרגיל המסריח (אם היה נעשה באלגנטיות) אך האווילי (מכיוון שהוא נעשה כאשר אחת מהאונות שלה לא תיפקדה) שדווקא לי קצינת החמל.
13 אנשים יצאו מהיחידה שלי להגנ"ש והמחרבים בהם סך כל הקצינים באמ"ן התפרשו בהגנ"ש הנוכחי הסתכם בשתיים- שומרון ומנשה. קיבלתי טלפון מהקצינה ובשיחה היא ביקשה לדעת האם יש מישהו מהקצינים שאני יוצא איתם שאני רוצה להיות איתו- מישהו שאני מכיר מלפני ההגנ"ש. על פניו נראה כאילו היא ביקשה לחלק מבעוד מועד, כמו שביקשנו, את האנשים לפי הרצונות שלהם, בסך הכל מדובר בקצינים ואנשי קבע ולא בחבורה של ילדים קטנים שעושים טירונות. נתתי לה שם של אחד האנשים שמראש דיברנו על זה שנהיה ביחד. לא עברה שניה מנתינת השם והיא אמרה לי "טוב, אז אתם תהיו בשומרון", שאלתי אותה אם השומרון הוא יותר טוב והיא אמרה שעל פי מיטב הבנתה "לא". בנוסף היא ידעה להגיד שכל שאר האנשים מהיחידה הולכים למנשה והיא היתה צריכה שתיים שילכו לשומרון- היא מצאה אותם בשיחה איתי.
טוב, דיווחתי לשותף שלי על מה שנעשה והעניינים התחילו להתחמם- הוא ביקש לדעת מה הסיפור הזה, למה צריך להיפרד משאר אנשי היחידה ולאיזה מקום בשומרון נגיע. אני לא עלאה אתכם בפרטים אבל בסופו של דבר התכנסנו, כעבור שעה, בחמ"ל לשיחה עצבנית מול הקצינה בניסיון להבין מה היה פה. היא הסבירה לנו בצורה נורא פשוטה מה נעשה. היא החלה לטלפן, על פי סדר כלשהו, לאנשים ולשאול מי רוצה להיות בשומרון. לאחר שאף אחד לא היה מעוניין וזוג אחד של אנשים אפילו מרח אותה עם חילופי תשובות במשך שעתיים, היא החליטה לעשות הגרלה. השם שלי עלה ראשון והיא הרימה אליי טלפון בשביל לשאול עם מי אני רוצה להיות (בשביל שאני לא אדפק. העובדה שהפרטנר שלי נדפק בזה לא עלתה בדעתה...). על פניו נשמע בסדר גמור אבל איתגרתי אותה ושאלתי "איך ההגרלה נעשתה?" (מכיוון שבדרך כלל צריך להעמיד מישהו ניטראלי שיפקח על הגרלות...) והיא הסבירה שהיא ביקשה משאר בנות החמ"ל לבחור מספר מ1 עד 8. "למה מ1 עד 8?" שאלתי אותה "מה זה המספרים האלה?" והיא הסבירה לי שנשארו שמונה אנשים אופציונאליים אחרי שהטלפונים הראשונים שאמרו לה "לא".
ככה עורכים הגרלות ביחידת עילית בצה"ל כנראה... לוקחים את כל האנשים, שואלים כמות נכבדת מהם מי לא רוצה להשתתף בהגרלה ומגרילים בין השאר.
בקיצור נמרץ כי הסיפור יכול לקחת ימים ואני עוד רוצה להגיע לפואנטה, הגענו בסופו של עניין ארבעה חברה מהיחידה שלי לחור שנקרא גדעונים במרחב שומרון. אל תנסו למצוא את גדעונים על המפה כי לא תצליחו, המקום הזה שצפיפות האוכלוסין שלו זהה לזה של מדבר, לא מופיע על המפה משום שמדובר בשרשרת גבעות וואדיות ממוספרות המשקיפות על עמק הסיליקון של המחבלים- בית פוריק, בית דג'ן, סלמה, בלטה ושכם. בקיצור, איזור קיט ונופש.
ACT II-
"In the corner of some foreign field the gunner sleeps tonight..."
ארבעה אנשים מהיחידה שלי ועוד שישה מיחידה אחרת בחיל, איישנו קראוון מסכן, דולף בעל שני חדרים קטנים, מבטח קטן ושירותים ומקלחת (חדר אחד כמובן) שהרקיבו והצחינו כמו סבתא-רבה. עשרה אנשים, שתי עמדות ומזג אויר מקפיא אחד.
יום השמירות חולק לשתיים: משש בבוקר עד שש בערב נקרא "בוקר" וחצי היום האחר נקרא "לילה". כל אחד עשה שמירת בוקר אחת (שלוש שעות לבד) ושתי שמירות לילה (שלוש שעות עם בן זוג). סך הכל תשע שעות שמירה ביום כאשר ביניהן כל שנותר לך הוא לישון ולאכול.
לאט לאט אנחנו נשברנו עם חלוף הזמן. שש שעות שמירה בלילה, בטמפרטורה של בערך שש מעלות צלסיוס ורוחות שכמעט ולא הפסיקו הצליחו לחדור את זוג הגופיות, חולצה, שכפ"צ, פליז, חרמונית ואפוד שלבשתי. זוג הגרביים (ובלילה אחד אפילו שלוש גרביים) לא הצליחו לעצור את הקור ולשתק לי את כפות הרגליים והכפפות לא הצליחו להשאיר את חום כפות הידיים שלי וכאבי פרקים עזים אותתו סיומה של כל משמרת.
בעייפות רועשת עלינו כל לילה לעמדות, סוחבים עלינו משקל מעצבן שלא יושב טוב כל כך (בכל זאת לא היינו מדוגמים כמו קרביים) ומנסים למצוא תנוחות עמידה כך שיהיה אפשר להעביר את שלוש השעות הקרובות עם כמה שפחות כאבים. הקור האדים את פרצופינו ונאלצנו להשתמש אפילו בשקיות תרמיות על מנת להישאר חמים. הבירכיים כאבו מהעמידה תחת הנטל במשך כל כך הרבה שעות, הגב התעקם מעט ככל שעבר הזמן תחת המשקל שסחבנו, עצם האטלס שלי החלה לצעוק שאני אוריד ממנה את מכשיר ראיית הלילה והרובה, והכתפיים והשכמות נשחקו לגמרי.
היכתה בי תחושה של ציוריות: עמק יפיפה חשוך לגמרי למעט אורות הכפרים (שגם אותם הצבא מכבה לפעמים) ואור ירח מלא, שכם נמצאית ממערב אליי (!), למרגולתיי ישנן שתי ואדיות חשוכות לגמרי הקורצות לפעולה חבלנית עויינת להתרחש, והקור... כל אלו סיפקו קרקע מושלמת למחשבות לנדוד, להעלות נושאים ישנים לתודעה, לבחון סוגיות עכשוויות מחדש, להירגע, להתפקס על היבטים שונים של החיים מחדש... אבל כל זה לא יותר מדי שכן האויב עשוי לירות כל רגע מהעצים בתחתית הגבעה, מרחק של לא יותר ממאה מטרים.
ACT III-
"Is there anybody out there?"
כבר מהיום הראשון העצבים שלי חיממו אותי מעט. האבטחה בגבעות גדעונים מעוררת רחמים ושקולה למערך האבטחה שלי בבית בנתניה. גדר היא קונספט מוזר עבור תושבי המקום שמעדיפים להישאר ללא אחת ותאורה שתאיר את הואדיות החשוכות ושתעזור לשומרים לראות את החודרים לפני שהם תוקפים את השומרים גם אותה אי אפשר היה למצוא. מה שכן היה זה שתי עמדות חשופות מאוד שמוארות יפה מאוד על מנת לא לאפשר למחבל להתבלבל, חסרות חלונות ממוגנים או כל אמצעי מיגון אחר ומסלולי פטרול שמעמידים את הפטרוליסט במצב מביך משהו בו הוא נכנס לעיקול חשוך מאוד בו יכול להסתתר המפגע ולתקוף ללא בעיה כלל.
אם הייתי אדם מאמין הייתי מתנחם בתפילות חרישיות לאל כל פעם שאני עולה לשמירה, אופציה אותה ממשו המאמינים והדתי שהיה איתנו בהגנ"ש. אני בתוך אתאיסט, נותר לי רק להחזיק אצבעות כל פעם שעליתי לשמירת לילה וכל פעם, מחדש, כאשר ירדתי לסמטה החשוכה של הפטרול.
המשך יבוא...
