לודויג ויטגנשטיין
קניתי אתמול את "מאמר לוגי פילוסופי" של לודויג ויטגנשטיין. איך יכולתי להגיד לא לספר פילוסופי שמשתמש בפונקציות ובתורת הקבוצות?שמור   בטל

אנשים מעצבנים בחוות מחשבים

מי ששוהה הרבה בחוות מחשבים או קונסטרוקציות דומות מכיר את התופעה טוב מדי, התופעה של אנשים שיושבים רחוק מן המסך וחוסמים עם הכסא שלהם את המעבר.

נכון שבא לכם לשדך להם את האצבעות למקלדת?

הפאדיחה הכי גדולה שהיתה לי בזמן האחרון...

זה לא קרה לי, זה לא יכול להיות... אני, בלי שום ספק מרקיז הפאדיחות של העולם. מלך הרגעים המפדחים קיסר הסצנות המביישות:

עליתי לקומת הספריה בפקולטה שלי ופגשתי חבר מן הפקולטה שבלי שום סיבה התחיל לקטר על זה שהוא לא יכול לשבת בחוות המחשבים יותר מדי כי "יש שם איזה זוג מעצבן". ידעתי על איזה זוג הוא מדבר משום שלא הרבה זמן לפני השיחה הזו ישבתי שם. היה מדובר בזוג שהחלק הזכרי הוא חבר ילדות שלי. אחד שהיינו בקשר עד כיתה ז' ואז התפצלנו לכיתות שונות. בכיתה ח' כבר עברתי לנתניה ולא דיברנו מאז עד שהוא התחיל ללמוד עכשיו בפקולטה.

לו ולחברה שלו יש דרך מאוד מוזרה ומעצבנת לדבר, הם כל הזמן אומרים "מותק" וזה מוציא אנשים מדעתם. אני בטיפשותי בדיוק הסברתי לחבר שלי "כן, אני יודע על מי אתה מדבר, הוא חבר ילדות שלי... הוא והחברה העקומה שלו..." ואז הגיח מהשירותים שליד אותו חבר. הוא כנראה שמע הכל. הוא שתל מבטו ברצפה ועבר לידינו, לא יודע מה לעשות עם עצמו בדיוק כמו שאנחנו עם עצמינו.

סאמק...

איך זה קורה לי?...

היציאה לפאב

יצאנו אתמול לשתות איזה משהו ב"ברברוסה" בחיפה, זה כמעט המקום הקבוע שלנו- האווירה ממש סבבה, המוסיקה בעצמה מתאימה, האוכל ממש טוב, יש הרבה בנות, יש Happy-hour וכמובן... המנצ'יס שלהם זה קאבוקים ממכרים בצבעים של כתום וירוק.

ישבתי וכירסמתי כל הערב את הקאבוקים האלה... אני מרגיש כמו קאבוק אחד גדול עכשיו. כל כולי סובב סביב מבנה ספרי קליפתי שבמרכזו כל הקבוקים הכתומים ואותם מקיפים הירוקים.

הייאוש חלף

עדיין לא עבר לי מזה שהתרגיל סוף כל סוף יצא שאני לא מסוגל לעשות לו warping up. אתם מכירים את הדברים שאתם צריכים לעשות ומורכבים ממיליון גורמים ועד שסוף כל סוף אחד מהם יוצא אתם נשענים לאחור ונרגעים במקום להמשיך ולתקתק את כל שאר הגורמים, עכשיו כאשר ידוע איך לעשות את זה?- אז זה המצב כרגע. אני מפחד לגעת בתוצאה הזו ולהתבאס שיש עוד הרבה עבודה. אני באופוריה.

רק על מנת שתבינו את גודל האופוריה אני אסביר שעל התרגיל התחלנו, אני וחבר, לעבוד ביום רביעי בערב, אחרי פיצה טובה והרצאה מעולה בפקולטה. ישבנו על זה משמונה עד אחד-עשרה בלילה ולא קיבלנו כלום. ביום חמישי התיישבנו על זה עוד קצת, ארבע שעות בערך. ביום שישי בערב ישבנו על זה משעה שבע ועד תשע- שוב ללא תוצאות.

אתמול היה השיא, ישבתי על זה לבד, שעתיים במשך היום ועוד ארבע שעות בסופו, עד עשר וחצי בלילה. כמעט ובכיתי אתמול, התרגיל פשוט סרב להיפתר, לא משנה מה עשיתי לו. הייתי על סף ייאוש עד כדי כך שחבר העיר שהוא לא ראה אותי מיואש ככה גם כשעבדתי על הפרוייקט (ואתם יכולים ללכת לחפש פוסטים על הפרוייקטים ולהיווכח בתסכול שאפף אותי אז). העיניים שרפו לי, הראש כאב לי, הייתי עייף, מסריח מכל היום הזה ובנוסף ישבתי בחוות המחשבים בעשר בלילה.

היום זה סוף כל סוף מראה סימנים של התקדמות לעבר הסוף. אמן.

אני, הקפה והיחס מהעובדות

חלק I-"הנה הם באים, ימים של זעם משתלח שלא לוקח שבויים, אבל בינתיים יש שקט"

יש ימים שהכל מתקתק בהם. אני לא יכול להסביר את זה אבל כולנו יודעים מה הכוונה. למרות שרק התחיל היום ובסופו אני אתייצב מול בחן אמצע בקוונטים 3 והוא יהווה את המבחן האמיתי לטיב היום הזה, עד כה היום הזה מעולה. על הבוקר פגשתי את מכינת הקפה החמודה שאפילו יודעת מה השם שלי (מאיזושהיא סיבה. עוד על הכנת הקפה בהמשך), התרגיל ליום שלישי הניב תוצאות סוף כל סוף ואפשר לראות את התוצאה הראשונה (והחשובה) בפוסט למטה והמרצה לתהליכים באסטרופיסיקה דחה את מועד ההגשה מיום רביעי מה שמאפשר לי טיפה לנשום- באמת שלא היה לי מושג מה לעשות עם הגשה של 4 תרגילים באותו יום... עכשיו אחד ירד. תודה לאל.

חלק II- "הקפה שלך מוכן, אדוני"

למרות שזה לא המשפט שאותו אני שומע כל בוקר וטוב שכך, העובדות בקפיטריה למדו לסבול את הנוכחות התמידית שלי שמתחילה בדיוק בשמונה בבוקר ומסתיימת חצי שעה אחר-כך, מוסף כותרת אחד של "ידיעות אחרונות" אחר-כך וקפה הפוך גדול אחד אחר-כך, כולם בו זמנית. הן עושות משמרות, שתי העובדות בקפיטריה, יום אחד זו ויום אחד זו, אבל כל אחת מהן לא מאלצת אותי בכלל לקום מהכסא ולבקש את הקפה, אחת מהן מכינה לי בלי שאני אבקש בכלל ומודיעה לי כשזה מוכן והשניה שואלת אותי מרחוק אם אני רוצה שהיא תכין לי (היא העובדת החדשה). שתיהן מודיעות לי כאשר הקפה מוכן כך שאני לא צריך לעמוד כמו טמבל ולחכות.

אני לא היחיד שזה נכון לגביו, אבל אני שייך לקבוצה מאוד מצומצת שזוכה ליחס טוב כל-כך, יחס שזכיתי בו ביושר בעזרת העקביות הכמעט שריטתית שלי להגיע כל בוקר באותה שעה ולבקש את אותו הדבר.

זה והמבט החודר והממיס...

יש, הצלחתי, אני מלך!

זה על מה עבדתי ארבעה ימים...

טעם טוב במוסיקה

כל כמה זמן שומע אני יצירה שבעודי מאזין לה אני מודה לאלוהים שחנן אותי בטעם מוסיקלי משובח כל כך. שלשום ואתמול אלו היו:

Tiral of Tears ו Hell's Kitchen מהאלבום Falling into Infinity של Dream Theater. צריך להיות חירש על מנת לא להתאהב בשתי היצירות האלו.

מבוגרים מטרידים אותי

באיזשהו שלב בחיים כל גבר עובר שינוי פאזה ממצב מבוגר ושקול למצב מבוגר ומטריד וכמות הבדיחות הגרועות שאדם מחזיק כאשר הוא בפאזת המבוגר ומטריד גדלה אקספוננציאלית עם הימים. "אתה רוצה להיכנס? חמש שקל!" הסביר לי אחראי הבניין שלנו פה כאשר רציתי להיכנס לחוות המחשבים והוא בדיוק יצא.  איזו אונה אמרה לו שזה רעיון חכם להטריד אותי כאשר יש לי קפה רותח ביד וכרגע עליתי מבואס מקפיטריה לאחר שמכינת הקפה הסבירה לי שאין עיתון הבוקר עקב תקלה?

אין עיתון, מבוגרים מטרידים אותי ואני יושב על התרגיל בפיסיקה שוב והפעם בלי טקילה-היום הזה התחיל רע.

קבצי מוסיקה וסרטים

הורדת שירים, סרטים ותוכנות מתכנת שיתוף קבצים זו או אחרת היא עברה חמורה מאוד ש, נרצה או לא נרצה, יורקת בפנים של אלו שיצרו את פיסת האומנות אותה אנחנו מורידים. אני הראשון שאצעק "פשע" לנוכח תרבות הורדת הקבצים ההמונית הזו ולמראה ההארד-דיסקים העמוסים לעייפה בשירים וסרטים שהמוריד אפילו לא טורח לשמוע אותם או לראותם, אבל אני גם הראשון שאסייג את צעקי בכך שסך הכל לקנות DVD עולה הון-תופעות, הרבה מעבר למה שראוי שהוא יעלה. דיסק של מוסיקה עולה גם הוא יותר מדי.

לפיכך מצאתי עצמי מתלהב, יתר על המידה אולי, מהאתר http://www.mp3search.ru/ שמאפשר הורדה של שירים חדשים, מלאים ונטולי וירוסים בקצב גבוה ובתשלום זעום. על השירים שמורידים מהאתר משלמים, אין מה לעשות, אבל משלמים סכום מצחיק של כ10 סנט לשיר, כלומר בערך דולר ומשהו לדיסק.

אי אפשר, לנוכח האתר הזה ואולי לנוכח אתרים כמותו, לטעון עוד שהורדת השירים באופן לא חוקי דרך תוכנות השיתוף היא מעשה שבא כתוצאה ממחירי שוק מופרזים.