מה נשים רוצות

במקום לשבת וללמוד קצת היום המשכתי לשוטט ברחבי הקטגוריות שבישרא-בלוג ומפה לשם הגעתי לבלוג של סטודנטית בת 24 וננעלתי על איזה פוסט ששוטח בפניי (בתור גבר) מה נשים רוצות- מאוד מזכיר את הגרסה של מגזין "בלייזר" לעניין רק שהסטודנטית לא מספקת תמונה של עצמה באיזה תחתון... נו שוין...

הנה הקישור לבלוג: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=300910&blogcode=5236816

בסוף הפוסט מצויין שגברים, על פי מה שהיא מבינה, רוצים רק לזיין... גם כן אבחנה, איכשהו זה בסדר שהיא תגיד שנשים רוצות שהסקס יהיה מעולה אבל כשגברים רק דורשים שיהיה סקס זה כבר מגמד את כל עולם המושגים שלנו לזין וזויות כניסה.

בעבר כבר ציינתי שהבעיה האמיתית היא שרוב הגברים חושבים שכל הבנות חושבות אותו הדבר ולכן מפרסים לנו במגזיני גברים (כמו בלייזר) כל מיני תובנות של נשים לגבי העולם השני כך שגברים יוכלו לדעת מה נשים חושבות ובעניין הזה גם אפשר בקלות להצטרף לשיחת גברים ולשמוע שכמעט כל ניואנס בקשר של אחד מאנשי השיח נהפך להיות אבחון כלל המין הנשי- כל היבט בחיים של אחת מבנות הזוג נהפך להיות תיזה חובקת עולם, כאילו כל פעם שגבר לומד משהו חדש על החברה שלו הוא לומד משהו חדש על הנשים כולן. הבעיה מחמירה משום שגם הנשים חושבות שהן כולן אותו דבר ולכן הן נותנות יד לכל העניין הזה של התובנות (ראוי לציין שכותבת הבלוג הזה מודעת לעניין שלא כל הנשים חושבות כמוה... ח"ח לה).

האמת היא שאם נשב וננתח את העניין ברצינות הגבר הממוצע חולק חלק נכבד מהפנטזיות שלו עם האישה הממוצעת. יש בישרא-בלוג מספיק פוסטים על פנטזיות של נשים ופנטזיות של גברים ואם תשוו ביניהם "תופתעו" לגלות שהפנטזיות די דומות, הן הפנטזיות שקשורות ליום שבת בבוקר במיטה והן הפנטזיות שקשורות לסקס חייתי מטורף. גברים לא נעולים על פנטזיות עם שלישיית בלונדיניות עם חזה גדול כמו שנשים לא נעולות על פנטזיות של שני דוגמני תחתונים עם זין גדול.

אך אמנם הפנטזיות של כולנו די זהות הניואנסים הם אלו שמשנים, הם אלה שאחראים לכך שאישה תגיד לגבר אחד "לא" ולשני "כן" והם אחראים להאם קשר מסויים יצליח והשני לא. את הניואנסים האלה אי אפשר להעביר במשפטי חכמה למרות שקראתי שלדניאלה וירצר יש איזו חולשה לכפכפי אצבע ולרותם סלע יש משהו לגבי גברים ששותים יותר מדי. היגדים אלה יותר מאשר שופכים אור על מה הנשים חושבות על גברים שופכים אור על הניסיון של הבחורה הספציפית עם גברים ואלו ניואנסים היא מחפשת או לא מחפשת בקשר.

הניסיון המטומטם של המין האנושי להכניס את עצמו לתוך נוסחות מעורר חלחלה וחרדה, חוסר היכולת שלנו להתבטא ברזולוציה גבוהה מדי (ובצדק) משפיעה ישירות על איך המוח שלנו חושב והכללות הן דבר רווח מאוד כתוצאה מכך. אמנם רוב העשייה הטיפשית הזו עדיין נעשית על ידי פסיכולוגים אבל באיזשהו מקום כולנו מנסים לתחום לתוך מסגרת די פשוטה ולא מורכבת דבר מורכב כמו בן האדם.

מכל מקום הפוסטים האלה די מגניבים ולמרות שאינם נותנים עצות מעשיות לאיך להתחיל עם אותה סטודנטית (או עם רותם סלע או דניאלה וירצר לצורך העניין) הם לפחות עוזרים פה ושם לכמה אובר-שוביניסטים להירגע קצת. אישית אני חושב שאם מישהו מגיע לגיל בגרות ועדיין לא מבין שקשר זה לא רק סקס ונשים לא חושבות רק על שופינג וזין גדול, הרי שיש בו מן האינפנטיליות.

היא, הוא והיא והמסיבה...

זוכרים את הבובה שקיבלת נגיחה במסיבה הקודמת של זיו?- אז היום היתה מסיבת "חודש בעולם הזה" לבת האמיתית של זיו ומורטישיה וכמובן שכולם הגיעו: חברים שלא ראיתי חודש מאז המסיבה הקודמת של זיו וחברים שלא ראיתי שנה. עב"ס אמר שזיו צריך להוליד ילדים בשביל שניפגש ולצערי זו המציאות שבה אני (והם חיים)... אין זמן לכלום.

שני דברים חשובים קרו בשבילי במסיבה, ראשית יצא לי לפגוש חבר שלא ראיתי שנה. חבר שאיתו אני תמיד אוהב להיפגש, תמיד יש לו דברים מעניינים לספר והסיפורים האחרים שלו קורעים מצחוק. בין סיפור גבורה אחד לסיפור מצחיק אחר יצא לנו לדבר גם על האקסית שלו שממש במקרה גם היתה החברה שלו בשמונה שנים האחרונות. השיחה לא היתה נעימה והפרטים לא כל כך חשובים אבל השאלות שהתחדדו עקב השיחה הן חשובות ודמו מאוד לשאלות שדפי בזמנו העלתה בטלפון, באותה שיחה שבה ניסיתי לשכנע אותה לצאת איתי- איך קמים מהקרשים אחרי פרידה שסיימה קשר ארוך ולמי יש כוח להתחיל קשר מחדש עם כל המשחקים של ההתחלה, עם כל הגינונים הכנים אך לא אמיתיים לגמרי עם כל הלהכיר את החברים שלה, להכיר לה את ההורים שלך, ללמוד מה היא אוהבת לאכול ועד שהיא כבר מתנחלת לך בארון הבגדים... אנשים שחוו קשר ארוך (ובקשר ארוך אני לא מתכוון לקשר שנמשך הרבה זמן, כפי שיצא לי פעם אחת להסביר לשותף שלי. "זמן קשר" נמדד ביחידות של ריבים ואי הסכמות...) נרתעים לאחור כאשר הם רואים את ההר הענקי הזה של "התחלות" שצריך לטפס עד שמגיעים למישור הבטוח של קשר יציב ורציני ובמקרה של שמונה שנות קשר ההר הזה הוא פשוט ענקי...

להפתעתי, חצי שנה של להיות פרוד עשתה לו טוב והוא סיים את יומו במסיבה עם מספר טלפון של אחת האורחות. אני שמח בשבילו.

אבל עוד דבר חשוב קרה במסיבה: אחרי שלא ראית אותה במסיבת יום ההולדת של זיו וגם לא ראיתי אותה במסיבת יום ההולדת של אימא שלו (ואיבדת כבר תקווה...) היא הגיעה, עם האימא-דבק שלה, למסיבה היום. עדיין יפה, עדיין ביישנית, עדיין דבוקה לאימא ועדיין בלתי ניתנת להשגה... כך זה כבר חמש שנים- פעם בשנה אני רואה אותה באחת המסיבות של המשפחה של זיו ונזכר שהיא קיימת ושהאימא המשוגעת שלה לא מוכנה לנדב את הטלפון שלה לזיו. פעם בשנה אני נזכר שמורן קיימת ויש לי בדיוק שעה להינות מהיופי שלה לפני שעוד שנה בלי נוכחותה תתחיל...

must kill mommy...

שעת כושר

- מאז שהייתי ילד חלמתי על כדורים שנכנסים לי לתוך הפנים במהירות יחסותית. זה נבע מכך שאיפשהו בגיל 7 עשיתי את הטעות והשתתפתי במשחק כדורגל במהלכו הדפתי את הכדור עם הפרצוף. אני זוכר שבזמנו החברה ניסו לנחם אותי, מאחר והייתי על סף שברון, שהכדור עף כל כך חזק שנכנס שער אבל אני, שהכאב היה כל כך כואב שחשבתי שאני מתנתק מגופי הגשמי, בכיתי שאני רוצה שיחשיבו לי 7 גולים...

לא החשיבו ואני לא שיחקתי מאז חוץ מאולי פעמיים-שלוש.

היום יצא לי לשחק עם המדור שלי כדור-רגל שוב. הייתי צריך לדעת ששום דבר לא השתנה במהלך 15 השנים האלו ואיכשהו הכדור כבר ימצא את הדרך לפנים שלי... והוא מצא. היה כואב לקבל כדור שקפץ לי מהרגל אחרי שעצרתי אותו (אני הייתי בשער בחלק הזה של המשחק).

הרבה פוסטים על הבוקר...
זיו יהרוג אותי... הוא יתלונן שתיבת האי-מיילים שלו לא עומדת בעומס ויבקש אני אפסיק. אני חושב שזה הזמן, עכשיו לפני שהוא דוקר אותי ומשאיר אותי בבריכת דם, חנוק על ידי המעי הגס של עצמי, על המקלדת.
 
איפה הספיידרמן שלי...?!
שמור   בטל

רכישת חברים חדשים על ידי שוקו

ליאוריל'ה הוא שמו האמיתי של ליאור, הבן של אחד מהאזרחים שעובדים אצלינו במדור. הסיבה שהוא ליאוריל'ה ולא סתם ליאור קשורה לעובדה שאבא שלו היה עסוק במשך תקופה ארוכה בבזבוז כספי משרד הביטחון באמצעות שיחות בלתי נגמרו, ללא הרף, בניסיון להבין, לאשר, לתמוך ולנווט את בנו דרך חייו הקשים בתור תלמיד כיתה יב' שמנסה להגיע ליחידה של אבא שלו בצבא. אבא שלו היה שם כאשר ליאוריל'ה הגיע לטירונות 02, אבא שלו היה שם כאשר לליאוריל'ה היה טיפה חם בטירונות, אבא היה שם כאשר ליאוריל'ה סיים את הטירונות-בשביל להודות למפקדים על היחס הטוב אל הפקודים, כפי שהבן שלו ציין. אבא שלו היה שם כל יום, בהפרשים של שעתיים, מקריא לו את עומס החום כפי שהתפרסם כל יום במחשבי היחידה שלנו. אבא שלו הקריא לו את פקודות המטכ"ל אשר מגדירות כמה כל חייל יכול לרוץ וכל כמה זמן הוא צריך לשתות מים, לפי עומס החום באותו יום. הוא גם הקריא לו מי הדרגה שאמורה לאשר פעילות חריגה תחת כל עומס חום וחום. אבא שלו דיבר איתו כל היום וכל הזמן כך שלליאוריל'ה לא יקרה, חס וחלילה, שום דבר בטירונות 02 הקשה שלו.

אבא שלו אפילו נסע יום אחד לתחנת הרכבת, מהעבודה, על מנת לאסוף את ליאוריל'ה כי לילד המגודל שלו לא היה זין לעלות על אותו אוטובוס כמו כל החיילים ביחידה, אוטובוס שנוסע במשך 4 דקות מתחנת הרכבת ושם אותך בפאתי המתחם שלנו. לליאוריל'ה גם לא היה זין, לחילופין, ללכת במשך 15 דקות ברגל ולהגיע עצמאית! לא, למה להתאמץ כאשר אבאל'ה עסוק כל היום בלדאוג לך?- אז שאבאל'ה יקום מהכסא שלו ויסע להביא אותך...

ליאוריל'ה עלה לכל המדור שלו על העצבים תוך זמן קצר. אף אחד מראשי הצוותים לא רצה אותו ולכן בסופו של דבר הוא סיים בתור עובד השרת במדור (ליאוריל'ה מעדיף לקרוא לזה אחראי לוגיסטיקה ואף הקנה לעצמו את הכותרת "מפקד של הבנות החדשות" במדור. ליאורי'לה הוא כנראה הטוראי הראשון בצה"ל שמפקד על מישהו...).

מכיוון שאני ברשימת התפוצה של המדור של ליאוריל'ה יכולתי כמעט ליפול מהכסא בבכי לא מרוסן של צחוק ביום חמישי האחרון. איפשהו בערב קיבלתי מייל שלליאוריל'ה שלח לכל המדור שלו. המייל עסק בחידות נושאות פרסים. מתברר שהיכולת האל-מותית של ליאוריל'ה לעלות לכולם על העצבים תורגמה לרכישת חברים במדור על ידי קניית שוקו למי מאלו שיענה לחידות החד-יומיות שלו.

קשה היה לי לחשוב, בעודי קורא את המייל הזה, על משהו פתטי יותר מאשר מישהו שקונה לאנשים שעונים על חידות הגיון מטומטמות, שוקו.

אח ליאוריל'ה... ואבא שלך עשה שמיניות באוויר בשביל שחיל האוויר לא יעשו ממך טייס... מי היה לוקח אותך לקורס טיס?! לקורס טיסנים לא הייתי מעיז לתת לך להיכנס...

שני סיפורים על אשכים (לא לבעלי לב חלש...)

כאשר סיפרתי לחייל הדתי אצלינו, שהיה חולה בזמן הטיול לאילת, חוויות מהטיול הזכרתי שעשינו "בננה" (בננה, למי שלא יודע, זו חתיכת סירה גומי מתנפחת אשר בנויה בצורה כזו שמאפשרת לשישה אנשים בערך או שמונה, לשבת בשני תורים ואז ליפול למים ברגע שספינת המנוע מושכת את הבננה במהירות אדירה ולוקחת פניות חדות...). החייל החליט שיש שתי פיסות אינפורמציה מאוד חשובות לגבי החברים שלו שמוטב שאני אשמע. אלו הן הפיסות:

- כאשר אחד החברים שלו היה פעם באילת ועשה בננה הבחור בסירת המנוע גרר את הבננה שלהם מאוד חזק. החבר שלו נפל למים אך סרב לאבד את האחיזה בחבל שעל הבננה. מכיוון שגופו היה רובו במים, כמו גם האשכים שלו, הוא חווה זרמי מים מאוד חזקים שפגעו בגופו עד שנתלשו לו האשכים.

אני לא מסוגל לחשוב על הרבה דברים כואבים יותר מאשר תלישת אשכים על ידי זרמי מים חזקים. למרות שזה מגעיל, מצחיקה אותי המחשבה שאולי נשלחו צוללנים לחפש את האשכים שלו בקרקעית מפרץ אילת.

- זה היה בישיבה שהוא למד. איזה חבר שלו עצבן איזה ערס אחד שהחל לרדוף אחריו. החבר שלו היה בגופיה ותחתונים והחליט לנוס לפני שהערס יפוצץ אותו במכות. במהלך המנוסה הוא הגיע למבוי סתום- קיר עם גדל תיל מעליו. הבחור טיפס במהירות על גדר התיל ומצא את עצמו בצד השני ללא אשך אחד. זה שרדף אחריו סיפר שהוא ראה משהו מוזר נופל ממנו והוא לא הבין מה זה.

לפחות הוא לא קיבל מכות רצח...

ספיידרמן שלי
בימים האחרונים אני מסתובב ממדור למדור ביחידה בעודי מחזיק חתיכת מתכת שמגיעה עם צ'יטוס. אני לא בטוח איך קוראים לעניין הזה, שמצאתי במקרה, אבל הזה שלי שווה 500 נקודות ויש עליו תמונה מגניבה של ספיידרמן. האינפנטיליות שלי לא איפשרה לי לתת את זה לפנסיונר שעובד אצלינו בשביל שיוכל להעביר את זה לנכד שלו, שבטח ובטח מוצא לזה שימוש ראוי יותר ממה שאני מוצא לזה. חתיכת המתכת הזו שקל לכופף אותה מרגיעה אותי, אני הולך ממקום למקום ומכופף אותה קדימה והחוצה, זה יוצר קול מתכתי מעצבן שמאפשר לי להיות מרוכז במשהו חוץ מבכל העולם מסתכל עליי.
הספיידרמן שלי הוא מספר 14, ככה רשום בלבן על גבי ירוק מעל הראש שלו. עד לא מזמן הייתי בטוח שהוא נתלה על חוט תיל בתמונה אבל התברר לי שזה פשוט חבל עם קשירות...
 
 
שמור   בטל

על שנאה ושואה

פתרנו את עצמינו עם "הם פשוט חיות" ו"זה בלתי נתפס, לא ניתן להבין את זה". אם יש משהו שהעולם היה צריך ללמוד ממלחמת העולם ה2 והשואה הוא היכולת של חברה לשנוא ומה היכולות של שנאה גוברת. הנאצים הם לא חיות שלא ניתן לתפוס אותם, הוא בני-אדם בדיוק כמו כל אחד מאיתנו ששנאו כמו, לצערי, כולנו ומימשו כמו, לצערי, שרובינו היו מממשים אם הם היו יכולים.

ישבנו ביום חמישי ודיברנו, שיחה בעקבות מצעד הגאווה שהתבטל. הדיון היה הדיון שאנחנו תמיד מקיימים, אותו דיון סביב דת ומדינה. הפעם הגענו לעוד מקום שחור כאשר במהלך השיחה נשאל הדתי מה היה קורה למחללי שבת אם המדינה היתה כפי שהוא היתה רוצה אותה, הוא וחבריו הדתיים- מדינה הלכתית? לא לקח לו הרבה זמן והוא הגיש לנו את התשובה: היו הורגים אותם.

הפליא אותי שהוא התעצבן כאשר מיד איתגרתי אותו עם ההקבלה לנאצים. איכשהו בתפיסה שלו נאצי זה אחד שפשוט ידפוק ליהודי כדור בראש ואילו על פי הדת היהודית צריכים להתקיים מספר תנאים לפני שפשוט הורגים אותך. הוא גיבה את זה גם בכך שהיהודים מעולם לא התכתשו עם עמים אחרים ורצחו בהם כמו שעמים אחרים עשו.

שוב, מפליא אותי לראות איך אף אחד לא למד כלום מהשואה. אולי כדאי שהמורים והתקשורת יפסיקו לבלבל את המוח עם "זה לא נתפס" ויתחילו ללמד את האנשים והילדים איך לבחון דברים בצורה אמיתית, איך לתקשר עם האני-הפנימי שלך, איך להזדהות אפילו עם מרצחים על מנת להבין אותם טוב יותר. אולי אם לא היינו עסוקים בלהגיד לעצמינו שנרצחנו על ידי עם של חיות טרף אלא היינו מודים שנרצחנו על ידי בני אדם בדיוק כמו כל אחד מאיתנו אז היינו מבינים שאם מחר מישהו היה מכבה פה את הדמוקרטיה אז הייתי מציע להומואים, לחילוניים, לליברלים ולערביי ישראל לתפוס נשק ומחסה.

"יזכור" צריך לבוא עם "ילמד,יבין ויפנים" ו"יתרחק" בשביל שנזכור תמיד להתרחק מרגש השנאה, שאמנם הוא כל כך טבעי אבל הוא הרסני מדי.

אתאיזם, לוויות וחיילות בנות 19

מה אתאיסטים עושים בלוויות?- ניסיתי לשאול את עצמי את השאלה הזו במשך 24 שעות רצופות, מאז שנודע לי שדוד שלי נפטר ועד ללווילתו.

זו היתה הלוויה הראשונה שבה השתתפתי, ולאחר מכן גם האזכרה הראשונה, והייתי מודע באופן מלא לאתאיסטיות, אם נכון להתבטא כך. הפעם האחרונה היתה שהייתי בן 12, ילד תמים שעדיין האמין שיש מישהו למעלה ולא הבין טוב כמו שהוא מבין היום את משמעותה של קבורה. עמדתי שם והסתכלתי על כל הבוכים והזדהתי אולם לא ניכר בי כלום למשמע הקידושים, התפילות, הפולחנים השונים...

לפני כמה חודשים אחת הבחורות שאני עובד איתן (בערך...) אמרה לי שאתאיסטים הם אתאיסטים כי קל יותר להיות אתאיסט. היה לי נורא קשה להסביר לילדה בת 19 למה זה הרבה יותר קשה ובאירועים כמו לוויות, כך הבנתי, רואים את זה אפילו יותר טוב- לאתאיסטים אין שום דבר להישען עליו לנחמה, אין מבחינתם שום המשך ואף אחד לא דואג לאלו שנשארו מאחור.

הדתיים אצלי במדור חושבים שאתאיזם זו תקופה חולפת כמו גיל ההתבגרות. מכיוון שאין לי שום בעיה לקרוא פסוקי תנ"ך על מנת לרצות אותם (כמו למשל לקרוא ברכה ב"שבע ברכות") לעומת הבעיה המאוד חמורה שתהיה להם לאכול חזיר, הם חושבים שקל לשבור את הטרנד האתאיסטי מעליי ואז תישאר בי רק אמונה. הפתיחות הזו להבנה של הדת או לפחות לאי סלידה ופחד גמורים ממנה מתפרשים אצלם כאילו יש סיכוי להחזיר אותי לחיק האמונה. הדברים, לצערם, לא כל כך פשוטים, אתאיסט הוא לא עוד חילוני שחושב שהדת על פרשנותיה זה משהו מוגזם, לאתאיסט כמו לבן אדם המאמין יש תובנות, לא סתם עקרונות, שאליהן הוא הגיע ואי אפשר להפריך אותן בויכוחים. כמו שאי אפשר לצפות שבן אדם דתי ממאה שערים יהפוך יום אחד לאתאיסט גמור משום שאין לו צל של ספק שאלוהים קיים, וזה בכלל לא משנה אם אורח החיים של מאה שערים לרוחו או לא, כך לא ניתן לצפות שאתאיסט יום אחד יתחיל להאמין משום שברור לו ללא צל של ספק שאין אלוהים בשמיים וזה בכלל לא משנה כמה החוקים בתורה הם חכמים או כמה הפרשנויות של הרמב"ם מרחיקות לכת.

אין נחמה לאתאיסטים: כמו שלא הזדהיתי עם הדברים בלוויה של דוד שלי כך לא אוכל להזדהות כאשר אהיה אני על ערש דוואי.  במה אתנחם?- הרי אין גן-עדן, אין חיים אחרי המוות ואין גלגול נשמות, אני חושב שהדבר היחיד שאחשוב עליו ברגעים אלו יהיה מילותיה של חיילת בת 19 שניסתה לטעון בפניי שהחיים של אתאיסטים קלים יותר...

שתי נקודות בנוגע למצעד הגאווה
אני גם לא הייתי ממליץ או מעוניין לראות את מצעד הגאווה בירושלים רק, כמובן, בגלל החשש להתפרצות בלתי נשלטת של אלימות מצד גורמים שמיום-יום אני מרגיש שכופים עליי את עולמם יותר ויותר. מכל מקום, החברה בישראל צריכה לעורר דיון בשתי סוגיות בהקשר המצעד דווקא עכשיו כאשר התנגשות העולמות בשיאה והצדדים חשפו את קלפיהם כולם. הנקודה הראשונה היא האם באמת יש צורך בהתערטלות זנותית, הפקרות מוחצנת וריקודים סמי-אירוטיים בחוצות העיר, כל עיר, וכמה גאווה זה מוסיף לקהילה ההומו-לסבית. האם קבוצת הרקדנים שלובשים ורוד, רוקדים ומקפצים בהפגנתיות באמת מייצגים את המגזר ו/או האם המצעד, במתכונת זו באמת בא לחדד את גאוות המגזר או שזוהי פשוט אם כל המסיבות- פשוט עוד מקום שאפשר לרקוד בו רק שהפעם הוא לעיני מצלמות. אני לא בטוח כמה מהמצעד הזה הוא באמת "אמירה" של סובלנות, הגנה על זכויות הפרט וכו' וכמה ממנו זוהי מסיבה מוגזמת שעולה למדינה מיליונים ומעצבנת מאות אלפי דתיים.
 
הנקודה השניה היא הכואבת יותר, איזה מין חברה אנחנו יוצרים פה?- האם כל פעם שהזכויות הליברליות עליהן החיים הדמוקרטיים שלנו פה מושתתים נרמסות על ידי ערכים לא מעודכנים של ציבור אנכרוניסטי אנחנו צריכים להתקפל? האם חופש הביטוי, חופש הדת וחופש הפרט שאנחנו שומרים עליהם מגינים גם על הזכות של הפרט להתבטא נגד זכויות אלה? מי הם בכלל החרדים של ירושליים שיגידו לאזרחי המדינה הזו איפה לחגוג ואיפה לא, והאם פסוק מכתובים ישנים באמת עומד במידה שווה וכנגד חוקים מודרניים אשר מאפשרים לאדם לאהוב את מי שהוא רוצה איפה שהוא רוצה?
 
שמור   בטל