האקסית, המחברות והמודיעין הגרוע נפגשים במקדונלדס

זה היה ביום שישי שעבר בבוקר, רציתי לפרסם על זה פוסט אבל משום מה ששכחתי- יכול להיות שהיא כבר עד כדי כך לא חשובה בשבילי? נכון שאני כבר חושב עליה לעיתים ממש נדירות וגם בפעמים שאני חושב עליה אני כבר לא ממש רץ לסלולארי לחייג אליה אבל בכל זאת היא היתה החברה הממש רצינית הראשונה, כזו שמשאירה אצלך את הבגדים, באה לארוחות המשפחה, כבר יצאה איתך לטיול (אפילו קטן) וכבר לא מדברת איתך על שטויות של "איזה צבע על בסיס ורוד אתה אוהב?" אלא על הדברים שעברו לה במשך היום ומשתפת אותך בצרות שלה (זה לא כזה פלוס...).

היינו שמונה וחצי חודשים ביחד והאמת היא שנפרדנו כי היה לה טוב מדי. היה טוב מדי אבל החיים שלה היו במערבולת משום שהיא בדיוק עמדה לסיים תיכון ולהתגייס לצבא, הרבה חברים ותיקים נעלמו או פתאום הופיעו ובאופן כללי היתה אווירה של סוף ולכן על מנת להתחיל דף חדש מבחינתה היא סיימה את הכל במפתיע- סגרה כל דבר שהיא עבדה עליו ואני הייתי חלק מתכנית הקיצוצים הזו.

חודש וחצי אחרי זה היא הרימה אליי טלפון- היא היתה זקוקה לי. אני לא זוכר מה היתה הסיבה שהסכמתי להיפגש איתה אבל נפגשנו- בדירה הקודמת שלי בחיפה. אני זוכר בבירור 20 דקות שבהן שוב היינו יחד אולם לאחריהן היא היתה צריכה לחזור הביתה ובדרך, באוטו שלי, לתחנת הרכבת התנהלה שיחה בינינו שהתחילה כאשר היא מילמלה לעצמה שחברה שלה אמרה לה שהיא הורסת גברים. עבורכם, הקוראים זה בטח לא אומר שום דבר, אבל לי זה הקפיץ את הפיוז: המשפט "את הורסת גברים" היתה מנטרה שהיא חזרה על עצמה כל הזמן וכבר היה נראה כאילו היא מתגאה בזה. לי, אישית, יש באופן כללי חולשה למשפטים שבני אדם אוהבים להגיד על עצמם כל הזמן ובכך פוטרים את עצמם מאחריות כלשהי (כמו "אני חייב לישון 10 שעות" או "אני לא טוב בעבודה שחורה").
בקיצור, שאלתי אותה אם היא כבר הבינה למה היא הורסת גברים ואז היא ענתה לי בפשטות "לא". מיד אחרי זה שאלתי אותה בשביל מה בילינו עכשיו שעה בדיבורים אם אין לה מושג ירוק מה היא עושה לא בסדר והיא, כהרגלה בויכוחים, נשארה שותקת. שאלתי אותה שוב למה שמה שקרה (שהיא העיפה אותי בלי סיבה) לא יקרה שוב והיא המשיכה לשתוק. סופה של נסיעה היתה גם סופה הרשמי של מערכת היחסים המחודשת שלנו- האמת היא שהיתה אנחת רווחה.

מאז היו פה ושם כמה שיחות שבהם היא רצתה לחזור אליי ועוד כמה שיחות מזל טוב- לא משהו רציני.

לפני חודשיים עברנו דירה ומצאתי שתי מחברות שלה שהיו בהן דברים אישיים- אני כמובן ידעתי אותם אבל חשבתי שיהיה נחמד אם אגיד לה שהמחברות אצלי (שלא תתעורר בוקר אחד ותיזכר בהן והן כבר יהיו בפח). שלחתי לה הודעה בעניין והיא ביקשה שאני אביא לה את זה- אני שכחתי מזה לגמרי.

ביום שישי האחרון היא היתה בסביבה אז היא טילפנה להודיע לי שהיא באה לקחת את המחברות. זו היתה הפעם הראשונה מזה שנה וחצי שראינו אחת את השני. מסיבות לא ברורות היא התעקשה להגיע דווקא אליי לבית החדש למרות שניסיתי להסביר לה לפגוש אותי ליד המקדונלדס, מקום מאוד מרכזי שהיא מכירה ואני מכיר וכולם מכירים והוא נמצא בדיוק מטר מאיפה שאני גר. אמרתי לה שזה יותר פשוט והיא שיחקה לי אותה נעלבת בטלפון "טוב, זה בסדר, אתה יכול להסביר לי איך להגיע אליי אני מספיק חכמה בשביל להבין". מפה לשם נפגשנו במקדונלדס. היא כמובן טרחה להביא איתה איזה ידיד שנשאר באוטו- לפחות קיבלתי תזכורת לכמה רע היה איתה (כמות הידידים שלה שהייתי צריך לסבול עבר כל גבול- למרות שלא אמרתי שום דבר).

זהו, שיחה אחת קצרה, קולעת, חסרת רגשות שכל מטרתה היתה שהיא תוכל לבדוק שבאמת היא כבר לא מרגישה כלפיי שום דבר. אני לא כל כך הייתי מעוניין שהיא תבדוק את זה אבל לא היתה לי פה ברירה- החלטתי כבר לשים לזה סוף וחותם.

הדבר המעצבן היה שחבר שלי שפגש אותה בבקום לפני יותר משנה אמר לי שהיא השמינה ואני נורא קיויתי שזה מה שיצא לי לראות באותו בוקר יום שישי שטוף שמש. זובי! היא נראית בדיוק אותו דבר, יפה ורק טיפה מלאה.

אני צריך לתפוס את החבר הזה לשיחה.

החברה הבאה שלי
אוקי, שני דברים צריכים לקרות מעכשיו בשביל שזו: http://celebs.walla.co.il/?w=/3603/779550 תהיה חברה שלי. הראשון הוא שבקטגוריית ה"חבר:" תופיע המילה הכל כך פשוטה: "אין" והשני הוא שאני אמצא איפה זה לכל הרוחות נווה ירק, משם נראה שאני אסתדר לבד...

שמור   בטל

what the...
הנה קטע שאני מעוניין לחלוק עימכם. אם אתם מצליחים להבין מה הוא אומר בקריאה ראשונה אז אני מעריץ קשה שלכם:
"חובה היא הכרחיותה של פעולה מתוך הכרת כבוד לחוק. מושא הפעולה, הוא התולדה מן הפעולה שאני חושב לעשותה, יכול אמנם לעורר בי נטיית לב, אבל לעולם לא הכרת כבוד; מפני שהוא רק תולדתה של פעולת הרצון ולא פעולת הרצון עצמה."


here to that...שמור   בטל

"יש לך כרס"

הקדמה: זה היה לפני שבוע וזו היתה בהחלט אחת השיחות היותר מיותרות שניהלתי עם מישהו (מישהו במקרה הזה). גבריאלה (או גבי) הגיעה לחוות המחשבים בפקולטה. היא בדיוק חוזרת על הקורס "חד"וא" בקיץ והיתה צריכה להיעזר במחשב על מנת לראות הרצאות. אני, מצידי, מבלה את ימי הקיץ בעבודה על הפרוייקט שלי ולכן נוצר מפגש פסגה מעניין ביני (האדיש הכמעט אולטמטיבי) ואיתה (הבחורה עם הכי פחות טאקט שאי פעם פגשתם).

למה לי טאקט עכשיו?:

יש כמה אבטיפוסים לאנשים שאין להם טאקט. הראשון הוא כמובן מפגרים, שפשוט לא מבינים אם הם אומרים דברים במקום או לא. הסוג השני הוא אלה שהם כל כך שחצנים שלא אכפת להם אם הם אומרים משהו במקום או לא והשלישי, שמאפיין את גבי שלנו, הוא חסרי הבטחון העצמי שאוהבים לזרוק לך הערות פוגעות כאילו לא התכוונתו כי כך לפחות הם מרגישים טוב עם עצמם.

חלק I:

"וואי אני צריכה להתחיל ללכת לחדר כושר" אמרה גבי באמצע השיחה הלא כל כך קולחת גם ככה שניהלנו. אני לא זוכר מה אני מיד אחרי (משהו כמו "בסדר"). אבל אז היא הסבירה את הקטיעה בשיחה המקורית שלנו "פשוט התסכלתי על הכרס שלך ונזכרתי". אני מצידי הסתכלתי עליה בתדהמה. לא רק שאין לי כרס ופשוט ישבתי עם הבטן בחוץ, מרוח על הכסא, אלא שגם אני לא חושב שאני והיא נפתחנו מספיק על מנת שהיא תעיר לי הערות כלשהן (על משהו...).

בשלב הזה חשבתי שהיא תתחיל להתנצל בדרך המאוד מיוחדת של גבי- התחמקות אלגנטית והסטת השיחה, אבל היא התעקשה לצאת סתומה והמשיכה: "אתה רק בן 22, מה יהיה?". אין צורך לומר שנשארתי בשוק מוחלט ממנה, היא הצליחה לשבור את האפאטיות שלי והחליפה אותה בכיבוי מערכות.

אני חושב שאז זה הגיע: "מי תרצה אותך?" היא שאלה אותי ולא חיכתה לתשובה והתחילה לצחוק.

לבסוף היא אמרה "סתם, אני רק צוחקת, אתה נראה טוב" ואז התחלתי לנפנף אותה עם היד, מסביר לה שאני באמצע עבודה על הפרוייקט והיא מפריעה לי עם ביקורת האופנה שלה כאשר לא ביקשתי בכלל. היא המשיכה להציק: ", באמת, אתה נראה טוב" ואני חשבתי שזה יהיה זמן מצויין לסיים את השיחה אז אמרתי לה שאני לא מעוניין לנהל את השיחה הזו (שיש לי כרס) או הזו (שאני נראה טוב) ושתניח לי.

היא הניחה לי.

מילא גבי היתה נראית פצצות, מילא היתה לי כרס, מילא היה לי אכפת...

עשן של ייאוש

הקדמה:

בעודי יושב בחדרי הרשמי שבבית הורי ומסתכל החוצה אל עבר כל רמת השרון אני תוהה למה לעזאזל בכל סופ"ש אני מציץ החוצה ורואה עשן מיתמר מעל שדות מיקוד 09. למה כל סופ"ש החברים שם חוגגים את ל"ג בעומר ומודיעים על כך לכל נהגי כביש מספר 4 אשר חוצה בסמוך. על פי הערכות שאני עשיתי אני יכול לומר כמעט בודאות, בהתחשב בקצב גידול ממוצע לעומת קצת שריפה ממוצע, שבשלב הזה כבר לא נשארה יותר מעדנית אחת עם שתי פטוניות ואולי איזו ערוגה עם שלושה עשבים שוטים בכל איזור השרון.

חלק I- שיחת לילה מאוחרת

לפני פחות משבוע ישבתי אצל חברים מהפקולטה ואני שמעתי בפעם הראשונה על כך שחבר שלהם, שנוכח בחדר וסיפר לנו את הסיפור, נפגש עם אחת הבחורות שהוא מצא באתר היכרויות מפורסם ברשת. להפתעתו היא נראתה הרבה יותר טוב מהתמונות שהיא פירסמה באתר אשר גרמו לו לחשוב שהיא "בסדר מספיק". כולנו ישבנו והקשבנו בקשב רב לכך שיש להם קליק נהדר, השיחות זורמות, ישנה הבנה הדדית, הקטעים המביכים לא קיימים וישנה תחושה של "אחרי שלב המשחקים".

מה נשאר לי לעשות חוץ מלשבת ולקנא (קצת)?!- לא בכך שיש לו בחורה שהוא מסתדר איתה מצויין והוא יוצא איתה אלא שהוא היה מוכן לוותר על משהו כל כך פנדמנטלי (כמעט אצל כולם) וזו המשיכה הראשונית למראה החיצוני, והסכים לצאת איתה ולבסוף הופתע לטובה.

התחלתי לתהות בראש האם שם המשחק הוא "הנמכת ציפיות" או אולי "ויתור"?!

חלק II- סופה של תקופה

שלוש שנים עברו מהר מאוד. מהר מדי. חבר שלי פתח לפני שלוש שנים חנות קטנה ובשבוע האחרון הוא לבסוף סגר אותה. הסיבות היו רבות אבל הראשונות שאתם משערים הן הנכונות והחשובות ביותר. כמו שהוא לא יתגעגע לחנות (לדבריו) על כל האדמיניסטרציה, הספקים והלקוחות שלה גם אני לא אתגעגע לחומר האנושי שנהג לשרוץ אצלו בחנות- זן חדש של בני אדם שיצא לי להכיר דרך החנות שלו שלא נשאר אלא לרחם עליהם (ועליו שהוא היה צריך לסבול אותם במשך תקופה כל כך ארוכה). נכון, רבים מהם הם חברים טובים שלו עכשיו ואף הגיעו ליום ההולדת "הצנוע" שהוא ערך. את רובם הוא ממש אוהב ומסתדר איתם מצויין אבל גם הוא, כמוני, יודע להעריך את האנשים האלה נכונה ולו, כמו לי, אין הרבה מה להחזיק מחבורה של בנות שהיו יוצאות מהבית ספר כל יום (לפני הזמן נראה לי...) ובאו לשרוץ אצלו בחנות, מעבירות את הזמן בדיבורים על בנים, בנות ומי אמר למי מה ומתי. שלוש שנים- שלוש שנים שהילדות האלה ביזבזו את רובן בישיבה חסרת פשרות בחנות תוך כדי דיבורים משעממים על דברים משעממים עוד יותר.

אני תוהה כמה כאלו יש. אם יש הרבה אז יכול להיות שהחברה שלנו באמת מתדרדרת לתהום של בורות שלא יהיה ניתן להתרומם ממנה...

חלק III- לרקוד עם הפחדים

אף פעם לא אהבתי ללכת לחוגים. אימא שלי לא הצליחה לשכנע אותי ללכת ולו לחוג אחד קטן. החוג הראשון שנרשמתי אליו היה קראטה וזה היה בכית ט', עד אז ומאז לא נרשמתי לשום חוג נוסף אולם בתקופה האחרונה (4 שנים אחרונות) הרגשתי חסך רציני בכישורים ומיומנויות שניתן לרכוש בחוגים ועדיף שתעשה את זה כאשר אתה צעיר. התקופה האחרונה התאפיינה במחשבה שהתואר שלי עוד מעט מסתיים ואיתו אני אקבל תעודה שמוכיחה שאני יודע הרבה מאוד דברים אקדמאיים אולם היא גם חותמת סופית שמהלך הארבע שנים האלה לא הצלחתי יותר מדי לחדד את הכישורים האחרים שרציתי לחדד מפאת חוסר זמן.

קיבלנו השבוע בדואר אלון פרסומת לשלל החוגים שמציע אחד מהמתנסים הקרובים. אוי, כמה חוגים שם הייתי רוצה להירשם אליהם... שניים מהם אלו חוג הטנגו וחוג הסלסה- משהו שחשבתי עליו הרבה בתקופה האחרונה לאחר שזוג חברים שלי החל לקחת שיעורי סלסה בעצמם והתלהבו נורא.

אז למה כל יום אני מבטיח לעצמי שלמחרת אני ארים טלפון על מנת לברר על החוג וכל בוקר שלמחרת זה נראה לי מגוכך וכל ערב זה נראה שוב מדליק בטירוף?- מה הבעיה שלי להיזרק לתוך קבוצת אנשים חדשה איתם אלמד לרקוד סלסה?