שולחן עץ ומשני צידיו ערוכים כסאות. על השולחן, כמו תמיד, לוח שח-מט. לוח שח-מט פשוט עם כלים פשוטים כולם מאורגנים בסדר מופתי, צבא אחד מיישיר מבט לעבר הצבא השני. אני מתיישב, הפעם בצד של הלבנים. לא תמיד היה הדבר כך, אני דווקא נולדתי עם תכונות של הצד "השחור"- הצד שמגיב לאירועים ויודע איך לתקוף במקומות הנכונים, יותר מאשר הצד היוזם אירועים ומהנדס אותם בקפידה כך שהצד השני יהיה מנוטרל. ברבות השנים, ולאחר די הרבה משחקי שח אמיתיים פיתחתי גם את היכולות לפיתוח מהלכים שאין תגובה טובה מדי אליהם וגם דורסנות, ואילו את "הצד השחור" שלי פיתחתי לכדי רמה שאני יכול לקחת את ההובלה, להפסיק להגיב בארסיות והתחיל להוביל במהירות.
כל אלו הם דברים שהייתי ממליץ לכל אחד ללמוד ממשחקי אסטרטגיה, מלבד ההנאה הפשוטה שבהם. כל אלו, אגב, לא מפותחים אצלי לרמה יוצאת דופן בכלל, אלא פשוט מפותחים יותר מאשר הם היו מפותחים אילו לא הייתי משחק.
עם האינטראקציות שלי (או של כל אחד אחר בעולם הזה) היו מבוססות רק על אינטראציות זוגיות בלבד, כלומר חד-מימדיות שמכילות רק את התקשורת בין שני יצורים נבונים (אתה ואחד אחר) אז האנלוגיה למשחק השח-מט היתה יותר ממצויינת שכן המשחק הוא משחק עם שני משתתפים בלבד. אילו העולם שלנו היה כל כך פשוט היה על היחיד רק ללמוד כיצד להביס את אותה יישות שהוא בה במגע איתה (ורק איתה) על מנת להצליח בחיים האלו.
אבל העולם שלנו אינו חד מימדי והאינטרקאציות שלנו כל יום מכילות אינסוף גורמים שבאים איתנו במגע. לא רק שישנן עשרות אינטראקציות מסדר ראשון כל יום (אינטראקציות מסדר ראשון= אנשים שאנחנו פוגשים פנים אל פנים, מדברים איתם בטלפון וכו', רואים אותם בטלוויזיה ומקשיבים להם באמצעות הרדיו), מה גם שחלק מהאינטראקציות האלה חזקות מאוד (אנשים שאנחנו עובדים איתם מרבית שעות היום). להוסיף על האינטראקציות מסדר ראשון קיימות גם האינטראקציות מסדרים נמוכים יותר, כאלו שמשפיעות על אלו שמשפיעים עלינו, כך שבסופו של דבר מתקבלת תמונה של מאות אלפי אינטראקציות מכל מיני סדרים כל יום.
אה, ועוד דבר, האינטראקציות האלה רחוקות מלהיות פשוטות- הן איטראקציות מאוד מורכבות במהותן וקשה מאוד לפצח אותן. כולן אגב הן אינטראקציות תלויות בזמן כך שפרשנות שנעשתה הרגע לאינטראקציה קבילה רק במידה מסויימת לעוד כמה רגעים מעכשיו.
אז מה למשחק השח-מט ולמאות אלפי האינטראקציות? האם מקומי בעולם הוא משחק שח-מט שבו אחרי כל צעד, המשתתף שמולי מתחלף?- לא כך הדבר, משום שאין אנו באים באינטראקצייה יחידה בכל רגע נכון ולכן האנלוגיה הטובה ביותר, בחזרה לשח-מט, היא שאנחנו משחקים מאות אלפי משחקים בו זמנית מול מאות אלפי שחקנים (אולי הייתם חושבים שהאנלוגיה צריכה להיות דווקא משחק מול עשרות אנשים, הם האינטראקציה מסדר ראשון, ואילו הם משחקים מול אנשים אחרים גם הם בו זמנית, אולם בתמונה אנלוגית זו לא נוכל להסביר את ההשפעה של סדר שני עליי משום שאין שום קשר בין המשחק שמשחק שחקן מהסדר הראשון עם שחקן מהסדר השני ולמשחק שהוא משחק איתי. אנלוגיה טובה יותר תהיה משחק מול מאות אלפי שחקנים שמול חלקם לפחות המשחק פחות משמעותי בעיניי.).
אבל למי יש כוח לשחק מול מאות אלפי שחקנים כל רגע נתון והאם האנלוגיה הזו בכלל נכונה מבחינה פילוסופית?!- הרי אם כל האינטראקציות האלה הן אינטראקציות מולי, דרך העיניים שלי ונמצאות בראש ובראשונה במוחי שלי, בטוח שיש דרך אחרת לשחק את כל המשחקים האלה בצורה הגיונית יותר.
...
בזמן שאני חושב כל שולחנות השח-מט שלאט לאט הופיעו על גבי באולם נעלמים. אני מרים את הראש לרגע, קוטע את חוט המחשבה שלי, ומסתכל ימינה ושמאלה ומגלה שלא נותר אלא את השולחן היחיד שאני יושב ומשחק עליו. אני ממרכז מבטי לראות מי הוא השחקן היחידי שנותר לשחק- מי הוא השחקן שאותו אני צריך לנצח בשביל להתקדם הלאה בסבכי החיים האלה, מי אותו אחד שמתורגם למאות אלפי השחקנים האחרים, מי היחיד שבאמת צריך להביס.
יש רק שתי תשובות אינטואיטיביות אפשריות. כמו במתמטיקה שבאופן אינטואיטיבי אנחנו תמיד ננחש 0 או 1 כאשר נשאל שאלה מאוד מורכבת בעלת סימטריה שאנחנו לא יכולים לשים עליה את האצבע אבל מרגישים אותה דרך הנוסח של השאלה, גם פה יש רק 0 או 1 כאשר ה0 יהיה אלוהים ו 1 יהיה ה'אני'. אני לא אכנס ללמה 0 שקול לאלוהים ולמה 1 ל'אני', הסיבות הן פסיכולוגיות כמו שהן פילוסופיות.
מכל מקום אני אתאיסט ולכן ל'אלוהים' אין איזו סיבה אמיתית להיות השחקן שמולי.
ועם המחשבה הזו אני מתחיל שבוע חדש...
