מפגש מחזור: שלוש שנים מאוחר יותר

הוא סימס לי באמצע שבוע אם בא לי לשתות בירה מתישהו השבוע אז הרים אליו טלפון לשאול אם לא נותנים להם, מטעמי בטחון שדה, לדבר בטלפון - עקיצה לכך שאחרי שלוש שנים הוא מסוגל להרים טלפון ולשאול אותי את אותו הדבר שהוא טרח לסמס. הוא גיכך בצורה מאוד מסויימת שאותתה לי ששלוש השנים האחרונות, על התמורות שחלו בחיי כל אחד מאיתנו, לא שינו אותו באופן יסודי - הוא עדיין ילד.

נפגשנו בסוף ביום שישי בערב ויצאנו לתל-אביב. אחרי שתרנו אחרי מקומות להיכנס לשתות והבחנה שלילנבלום לא צפוף מחצית ממה שזכרתי לפני מספר שנים, שעוד הייתי טורח לנסוע לחור הזה, התשרנו על המבורגר ונכנסנו למוזס (הארט-בורגר... overrated לגמרי). מכל מקום דיברנו על החיים וכל מה שחלף בשלוש השנים האחרונות, מאז סיום הלימודים - שיחה מאוד מצונזרת משום שאף אחד מאיתנו לא יכול לספר יותר מדי על העיסוק אבל שנינו יודעים להשלים את החסר לא רע בכלל.

הוא סיפר שהוא יצא עם סטודנטית לרפואה במשך כמה חודשים. מעבר לעובדה שהוא גנב לי את הפנטזיה, עיצבנה אותי העובדה שבחורות חכמות מוכנות לצאת איתו. מה לעזאזל מישהי מוצאת בו? - יכול להיות שרק אני דפוק ולא רואה את זה. הוא הוסיף על כך עוד איזושהי בחורה שהוא יצא איתה ונפרדו ממש לא מזמן, אני לא זוכר שהוא פירט יותר מדי פרטים עליה אבל אני זוכר שכל עניין הבחורות בא לי בדיסוננס עצבני לשני דברים: הראשון, לחיים שלי, השני לעובדה שהבן אדם בקושי מסוגל להוציא מהפה בקשה לארט-בורגר עם גינס ולבסוף חשבון מהמלצרית- או שהוא יצא עם סטודנטית לרפואה אלטרנטיבית או שהעולם יצא מדעתו.

הוא חי טוב, טוב מאוד אפילו. דירה בצפון תל אביב על חשבון העבודה, יום בשבוע ללימודים ואפילו המשכורת שהוא יקבל גבוהה יותר. איך יכול להיות שאני ויתרתי על הג'וב הזה בשביל להגיע ליחידה שלי? - אומרים שאנחנו מקצועיים בהרבה יותר... האמנם? - ומה זה משנה בכלל, הרי מדובר במקצועיות פר תפקיד שאתה מבצע.

עוד לא החלטתי אם אני מאוכזב או לא מכל העניין. אולי אני אגיע לבוסית שלי ביום ראשון (גם ככה יש לנו שיחת כסאח בלו"ז) ואסביר לה שכדאי מאוד שדברים ישתנו אחרת קשה לי לראות איך העובדה שויתרתי על מקום העבודה "ההוא" לפני שלוש שנים והתעקשתי להגיע לאן שאני עכשיו, היתה החלטה נכונה.

אחרי מוזס הוא רצה ללכת לשבת בעטרה - מקום מאוד תל אביבי שבו מגישים לך אלכוהול ביחד עם דלקת עור התוף. איך אנשים מסוגלים לשבת שם? - האם הרצון לצאת עם בחורה והידיעה שהמקום הזה הוא התחלה טובה גוברים על העובדה הפיזיולוגית שאתה עלול לצאת חירש מהמקום? האם לתל אביבים יש חסך כי הם לא קרביים ואין סיכוי שחרשו אזניהם מירי טנקים או אפילו M16?!

לסיום: בא לי אקדח ובשבועות האחרונים יותר מתמיד. העובדה שאני יכול להשיג אחד ממקום העבודה שלי פוסלת אותי מלקבל אקדח בצורה אזרחית. אקדח ממקום העבודה זה זין. אני רוצה אקדח בול - הוא מסיבי פחמן וממש מגניב. נוכחות של כלי נשק זמין לצידך שמה אותך במצב מאוד מיוחד שאתה יודע שאם נמאס לי מהכל אתה יכול לסיים את זה בכל רגע נתון. יש משהו מפחיד וקוסם בעובדה הזאת.

לפני כמה זמן הבנתי שאחד הצלילים האהובים עליי זה הצליל של הניצרה של הM16 עוברת לבודדת - יש מין שקט מופתי מיד אחרי הצעקה "לבודדת העבר" שמופר רק על ידי אותו קליל ששם אותך בפוזיציה קטלנית של נשק דרוך ולא נצור. הצליל הזה הוא השקט שלפני הסערה בהרבה מובנים.

שבוע חדש מתחיל. אומרים שיהיה טוב.

2 נקודות

אתם יודעים מה המזל עם החלטות של תחילת שנה אצל יהודים?- שאנחנו קובעים אותן גם בראש השנה העמלקי בסילבסטר רק שאף אחד לא מבקש אותנו לפדות את ההבטחות שהבטחנו כאשר היינו מסריחים מאלכוהול בסילבסטר.

אני משער ששנה הבאה אני מעוניין:

1. לזיין יותר.

2. לזיין הרבה יותר.

אני חושב שאלו די מסכמות את תכנית הפעולה לשנה הבאה.

ואני מוכן להתחייב על אלו גם בסילבסטר.

ביקורת על סרט: "רצח מוצדק"

כסולד מושבע מיכולת המשחק הן של אל פאצ'ינו הן של רוברט דה-נירו השאלה יחידה שנותרה בי לא היתה "איך יכול להיות שהסרט כל כך גרוע עם שני שחקני מפתח כל כך חזקים?" אלא דווקא "למה הלכתי בכלל?"

כבר הרבה זמן שבהוליווד מייצרים ז'אנר של סרטים עם "טוויסט" בסוף אבל היות הסרט עם טוויסט, לא צפוי ככל שיהיה, לא עושה את הסרט טוב ושני שחקנים כל כך חד-מימדיים כמו פאצ'ינו ודה-נירו לא יגרמו לסרט להיות טוב רק מפני שרוב האנשים מעריצים אותם כי זה אופנתי. "רצח מוצדק" הוא סרט גרוע שמציג תסריט די משעמם, בימוי מבלבל להחריד ויכולות משחק מוכרות ולעוסות.

הייתי מופתע אם הסרט הזה היה מתרומם לרמה של יותר מעוד סרט טלויזיה עם נאום אל-פאצ'ינויי דבילי בסוף.

 אל תלכו אלא אם כן מאיימים עליכם בעיקור או משהו.

פסיכו ישראלי

כבר הרבה זמן שאני שוקל ברצינות לרצוח אנשים ברכבת. אני לא יכול יותר לסבול את הטיפשים שמנהלים שיחות סלולארי בקולי קולות ברכבת. למה הם חושבים שמישהו מתעניין בחיי היום-יום העלובים שלהם? - לא באמת מעניין אותי מה הם עשו בסופ"ש, מה שלום החבר שלהן או הילד שלהן. לא מעניין אותי איך הולך להם בעבודה ומה הם מתכננים בעוד מספר ימים.

אני מקווה שהסרטן המוחי יקדים אותי אל המטרה.

לזכר ריצ'רד רייט

רובכם, אולי אפילו אחד מכם, לא מכיר את האישה בתמונה, גם אם הייתי אומר לכם שהיא אחראית לאחת מהיצירות (בה' הידיעה) המוסיקליות הגדולות של כל הזמנים לא הייתם מנחשים. קוראים לה קלייר טורי וקולה המדהים אחראי לכל אותן תחושות שאי אפשר להעביר במילים, שזורמות בגוף שלכם במהלך שמיעת הקטע "The Great Gig in the Sky".

היום נפטר ריצ'רד רייט, קלידן להקת פינק פלויד והאמן שמאחורי הקטע הזה.  ריצ'רד לא היה מרכזי כמו ווטרס או גילמור אבל את נגיעות אצבעותיו על הקלידים אתם יכולים להרגיש כמעט בכל שיר של פינק פלויד ואת מלוא הדרתו אתם מסוגלים לבחון ביצירות כמו Welcome to the machine.

למרות שבגלג"צ ביקשו להנציח את זכרו עם הקטע Wish you were here, בו אין ולו צליל אחד של קלידים, אני הייתי מרוצה אם כל אחד היה שומע לפחות פעם אחת בשבוע הקרוב את The great gig in the sky, אולי יותר מאשר לזכור את ריצ'רד רייט, כדי לבחון מחדש תקופה שבה מוסיקה היתה הרבה מעבר למוסיקה.

חברי הלהקה ידעו לא רק לכתוב מוסיקה נפלאה ומילים מדהימות אלא גם לעצב עטיפות אלבומים בצורות שלא תשכחנה לאולם (עד היום הפריזמה של The dark side of the moon היא אחד האייקונים המוכרים בתבל). העטיפה של Wish you were here הופנתה, כמו שאר הדיסק, לסיד בארט - מקים הלהקה והסולן הראשון שלה שהתחרפן במהלך הדרך ועזב להסתגר בבית אימו במשך שנים רבות. היום כאשר אני מסתכל על העטיפה אני מעוניין דווקא לחשוב עם רייט.

שלום לך, אמן אדיר,


Wish you were still here.

איך מכינים פופקרון בעזרת מירס

כמו כל ביטחוניסט, הקרינה של המירס היא נמצאית גבוה בסולם הדברים שמעסיקים אותי. לאחרונה מישהו הפנה אותי ליו-טיוב בחיפוש אחר סרטון שמראה שאפשר להכין פופקורן בעזרת הקרינה שהמירס משדר. אכן מצאתי סרטונים כאלה אבל גם מצאתי סרטון הרבה יותר מצחיק שבה להפריך את ה"ניסויים" עם הסלולאריים והמירסים. זה אמנם בצרפתית אבל נסלח להם:

The loudest one in the room is the weakest one in the room

הרבה זמן אני מנסה לקדם חוק חדש במדינה ישראל שגוזר על אנשים מעצבנים מצב שבו הרשויות יקדחו להם חורים ענקיים בפיקות של הברכיים - ככה סתם, ללא הרדמה. גם לא בהכרח צריך להכניס משהו לחורים שיווצרו.

בתקופה האחרונה אני מבלה דקות ארוכות ברכבת ישראל - מחיר הדלק המאמירים שכנעו אותי שפשוט לא כלכלי עבורי לנסוע לעבודה עם הרכב, מה גם שבשביל להיות בגבעתיים מתישהו בבוקר צריך לצאת מוקדם מנתניה בשביל לא להיתקע בפקקים. הנסיעה ברכבת מאפשרת לי הזדמנות להשקיף על הציבור הישראלי הרחב ומסמנת עבורי פוטנציאלים נוספים לקדם את החוק שלי על מנת להמודד עימם. בנסיעה הלפני אחרונה אלו היו שני ילדים מתבגרים - גיל מעצבן שכל מיני תהליכים ביולוגים בגוף מוציאים את הרע ביותר אצלך החוצה ומקצינים אותי. ילדים מתבגרים לא מבולבלים בגלל הורמונים הם הכי טבעיים ואמיתיים שהם יהיו בכל ימי חייהם, הם לא מזייפים כמו מבוגרים ולא מפחדים כמו ילדים קטנים, כך שכאשר אנחנו מתבוננים על הנוער ומרגישים בחילה...;מכל מקום אחת התכונות המעצבנות אצל מתבגרים זה רצון בלתי פוסק להפגין נוכחות ולהחצין את עצמם. העידן המודרני שם בידיים של אותם מתבגרים שלל כלים להפגין נוכחות ולא צריך להסביר שכאשר הנוכחות שלך מתגברת באיזור ציבורי תחום כמו הרכבת היא באה על חשבון השקט הנפשי של היושבים איתך בקרון. אותם מפלצים בנסיעה החליטו שאין זמן טוב יותר להקשיב לשירים של מזרחיים מאשר שם ואז ברכבת. הם אפילו לא נתנו דעתם על כך שאנשים זזו מהמקומות הקרובים אליהם וחיפשו מוצא בקרון אחר. אולי הם כן שמו לב אבל בחרו להתעלם.

בקיצור, כמו שכושי גדול אמר פעם בסרט אמריקאי מוצלח (נחשו אם תוכלו): The loudest one in the room is the weakest one in the room. או במילים אחרות: תביאו את המקדחה...

המלחמה האחרונה, המלחמה הבאה ועסקת השבויים

משה דיין אמר פעם שמדינת ישראל לא יכולה להפסיד במלחמה. את המלחמה האחרונה הפסדנו - הפסדנו במובנים שרוב תושבי המדינה לא מתחילים להבין. מדינת ישראל קמה ותיפול על כושר ההרתעה שלה וכושר ההרתעה הזה התרסק לחלוטין לאחר מלחמת לבנון השניה ותוצאות ההתרסקות הזו הוא האיום הגובר והולך של סוריה. סוריה אף לא ניסתה להסוות את ההקשר הברור של ההפסד האחרון שלנו במלחמה והחזרה לשיחות על רמת הגולן - אסד אישר בצורה גלויה שההפסד של ישראל בצפון לפני שנתיים הראה לאיזור איך אפשר לנצח את ישראל ואם ישראל לא תחזיר את רמת הגולן הוא יקח אותה בכוח. הוא גם יודע איך והוא קנה מספיק אמצעיים בשנים האחרונות בשביל להראות לנו.

מופע השפלות של השבוע האחרונה לא עזר כלל. מדינת ישראל נמצאת ברגרסיה חזקה ביותר בכל הקשור לכוח ההרתעה שלה. עם ההתחמשות של איראן, סוריה וחיזבאללה ולצד ההתחזקות של חמאס, מדינת ישראל נכנעת לארגון טרור ובצעד חסר תקדים משחררת את קלף המיקוח האחרון שלה - סמיר קונטאר. יש שיטענו שעלינו לזקוף ראשינו ולעמוד איתן - הם טועים. הפסדנו במלחמה אליה יצאנו בשביל להחזיר את החטופים ולאחר שהפסדנו בה לא עשינו די והפסדנו את גדול המרצחים שנמקו אצלינו בכלא.

אין פה ניצחון מוסרי על חיזבאללה - נסראללה היה מוכן לפעולה צבאית, חטיפה של חיילים, ותגובה ישראלית ברורה (פעמיים, אגב) בשביל להחזיר את סמיר קונטאר אל לבנון. זה יותר מאשר מדינת ישראל עושה בשביל להחזיר את גלעד שליט. אמנם תדע כל אם עברייה שצה"ל יעשה הכל על מנת להחזיר את בנה אל גבולות המדינה, אבל תדע כל אם ערבייה שנסראללה יעשה אף יותר בשביל להחזיר את בנה.

שחרורו של רוצח הוא פשע נגד אותם חוקי מוסר בינלאומיים שמדינת ישראל מתעקשת להכפיף עצמה אליהם וכל יום מסתבכת יותר ויותר בהם. אם יש משהו שמרסן את המדינה הזו מלנצח ארגוני טרור כמו חיזבאללה היא התפיסה הפילוסופית של מוסר בינלאומי - זו אותה תפיסה שמונעת מטייס חיל האויר לזרוק פצצה על גן ילדים גם אם יש שם משגר רקטות. פילוסופית המוסר הזו אומרת שסמיר קונטאר הוא קודם כל רוצח. לא מחבל, רוצח. משום שהמחבל הוא לוחם החופש של האויב אבל רוצח הוא רוצח. מדינת ישראל שחררה השבוע רוצח - דם היהודים מותר, שוב.

המלחמה הבאה, ותהיו סמוכים ובטוחים שהיא קרבה מהר יותר ממה שחשבתם, תהיה אסון. אפשר לשרטט את קווי האסון כבר עכשיו - כפי שמלחמת העולם השניה היתה המשך בלתי נמנע של תוצאות מלחמת העולם הראשונה, כך המלחמה הבאה בצפון היא מלחמה שאת התוצאות שלה אפשר כמעט לחזות כבר עכשיו. צה"ל החל בהתחמשות של כוחות קרקע, על חשבון כוחות האוויר - תפיסה חדשה-ישנה בצה"ל שנובעת ישירות מהכשלון של חיל האוויר לסיים את המלחמה האחרונה בצפון בזמן סביר. חיזבאללה קורא את העיתונים ומקשיב לחדשות וההתחמשות של צה"ל בכוחות קרקע היא בדיוק מול מה הוא נערך, ההתחמשות הזו היא גם בדיוק מה שחיזבאללה קיווה לו - את כוחות הקרקע של צה"ל חיזבאללה יפרק ללא בעיה. לא סיירת גולני ולא סיירת צנחנים תוכלנה לעמוד מול "שמורות הטבע" של חיזבאללה והמחבלים יודעים את זה- הם בנו עשרות אם לא מאות כאלה מאז המלחמה והם רק מחכים ש"הציונים" המוסריים יבואו עם הטנקים והנגמ"שים כחלק מתפיסה צבאית ישנה של "תפיסה והיאחזות בקרקע".

לא היה דבר רע בתפיסה הצה"לית של דן חלוץ, שום דבר חוץ מניהול ממשלה גרוע שלה. התפיסה האווירית היתה יכולה לסיים את המלחמה מוקדם יותר - או לפחות בצורה כזו שחיזבאללה היה משקשק לא להחזיר את גופות החיילים. אפשר היה לחסל מהאוויר את כל דרום לבנון - על בתי החולים, על גני הילדים, על שכונות המגורים, להפוך את הדרום לעי חורבות. אבל התפיסה החברה שלנו היא של מוסר בינלאומי ולכן חיל האוויר שותק ומוקד רק במשגרים ומחבלים שנמצאים מחוץ לסביבה אזרחית "חפה מפשע" - אי אפשר לנהל כך מלחמה מהאוויר.

אז הפסדנו במלחמה וכמו שאנחנו מחליפים ממשלות ימין-שמאל, שמאל-ימין, כל בחירות, כך גם זעקנו להחליף את התפיסה הצבאית. רא"ל אשכנזי אימץ גישה של תפיסה על ידי כוחות קרקע של שטח והיאחזות בו תוך התעלמות מוחלטת שהמלחמה הזו התחילה בכניסה קרקעית של טנק בודד בנוהל "חניבעל" וריסוקו לחלוטין על ידי אנשי חיזבאללה. גם מלחמת לבנון הראשונה התנהלה על ידי כוחות קרקע - תפיסה והיאחזות בקרקע הובילה אותנו ל18 שנה של כיבוש ואינסוף הרוגים.

במלחמה הבאה אנחנו ניכנס עם הצבא שלנו, אנחנו נספוג אבידות רבות ונשלם בשבויים חיים ומתים רבים, אותם אולי רק נכדינו יקבלו בחזרה לאחר ויתורים רבים.

ועוד לא דיברנו על החזית הסורית, שם מתכוננים היטב למלחמה הזו - לא, לא בעזרת טילים וגם לא מטוסים, אלא בעזרת ארטילריה ישנה וטובה. ארטילריה כזו שמסוגלת לייצר כוח אש מספיק לכסות את כל רמת הגולן באלפי פגזים כל שעה - ארטלריה כזו שמוגנת על ידי טילי נ"מ היא הפחד שלנו מסוריה. לאחר מכת האש הראשונית שתשתק את כל הצפון עד ואולי כולל חיפה, יצנחו כוחות קומנדו סוריים על החרמון וכל צפון רמת הגולן ויתפסו נקודות מפתח וישראל, על מנת לשחרר בחזרה את הרמה תכניס עצמה למלחמת התשה ארוכה מול סוריה וסוריה, בניגוד לישראל, סבלנית.

רק דבר אחד לא ידוע במשוואה של המלחמה הבאה והיא ההשתתפות של מצרים בה. עם נשק מתקדם מארה"ב, צבא סדיר אדיר, ומשוללת אויבים למעט ישראל - מצרים היא מכונת מלחמה מוכנה ומשומנת היטב שאת כל מרצה מנתבת לקראת מלחמה עם ישראל. השלום עם ישראל עשה לה רק טוב- נורמליזציה כללית עם אירופה, חזרה לעמדת המדינה המובילה בעולם הערבי, האפריקאי והמוסלמי, סיועים כלכליים, השקעות זרות- מצרים תיעלה חלק נכבד ממרצה להתכונן למלחמה עם מדינת ישראל: טיליה מכוונים צפונה, צבאה מתרגל כבר כמה שנים מלחמה דרך סיני, ההשקעה בביטחון כפולה משלנו ועוד ועוד. כן, כנראה שגם מצרים תצטרף על מנת לסיים את הפרשה שנקראית "המדינה הציונית" סופית.

כאשר המלחמה הזו תתחיל רבים לא יזכרו את אולמרט ולא יקשרו את ההפסד במלחמה האחרונה ואת עסקת השבויים שבאה בסופה אל המצב בו נהיה נתונים.

תדע כל אם עברייה  שאין עתיד לילדיה במדינה שנכנעת לארגוני טרור ומעזה להפסיד להם במלחמות.

עישון בתחנת הרכבת

סימן שאתה זקן: הרדיו מגלה שהחופש הגדול התחיל.

אבל לא על זה רציתי לדבר איתכם - עישון בתחנת הרכבת זה הנושא. אם יש דבר שיכול לעצבן אותי אחרי יום של 14 שעות עבודה שבסופו אני נאלץ ללכת לתחנת הרכבת מהיחידה, הליכה של רבע שעה, אלו כנראה אותם מפגרים שמניחים שמכיוון שהתחנה היא יחסית מקום פתוח אז אין בעיה לעשן לכל אורכה. עוד לא קרה פעם אחת שישבתי בתחנה והצלחתי לנשום- תמיד יש את המפגר התורן שמתעקש להדליק סיגריה ולא מבין שמנהרת הרוח הזו שנקראית תחנת רכבת מפזרת את העשן המסריח של הסיגריות שלו לכל אורך הפסים ואנשים תמימים (זה אני) נחנקים. מספר פעמים כמעט התגברו עליי ייצריי ודחפתי מישהו אל הפסים.

הייתי מוכן לתת הכל בשביל שיחקקו חוק שמאפשר לקחת את הסיגריה של המעשן ולכבות אותה בתוך הרקטום של המעשן או, אם אתה בתחנת הרכבת, להכריח אותו ללקק את הפסים מיד אחרי שהרכבת המהירה לחיפה עברה. אני לא מוצא סיבה שבמדינה דמוקרטית לא יעבור חוק כזה.

גמרנו בטלפון

כשהיא הועילה לענות סוף השיחה היה ברור מראש, הרי לא דיברנו במשך יותר מ24 שעות לפני כן והאווירה הלא טובה שעטפה את הקשר חדרה אף לשיחה עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה. עשיתי את עצמי נאיבי ושאלתי אם אנחנו עושים משהו באותו ערב, הרי דיברנו ביום שני ולאחר תיאום לו"זים היא הסבירה לי שאנחנו ניפגש רק ביום שישי בערב - השיחה המדוברת נערכה ביום שישי אחר הצהריים.

היא אמרה שהיא רוצה לסיים את הקשר, לא הופתעתי במיוחד ואף נזכרתי שפחות מיממה קודם לכן ישבתי עם חבר טוב בפאב ואמרתי לו שהקשר עומד להיגמר תוך זמן קצר מאוד, כנראה עוד באותו בסוף השבוע. כמובן ששאלתי 'למה' - אי אפשר לסיים קשר בלי לדעת לפחות למה, למרות שלא היה לי אכפת יותר מדי אני מוכרח להודות.

היא הסבירה לי שהרבה דברים הפריעו לה אבל היא סיכמה, ואני אסכם עבורכם, את הכל בכך שהיא צריכה קשר יותר חם. איכשהו חוסר היכולת שלנו לראות אחד את השני, שנובעת בעיקר מחוסר הגמישות שהיא גילתה לאור העובדה שהיא גם משרתת בצבא וגם עובדת במסעדה, תורגמה לקרירות. יכול להיות...

פרטי השיחה לא כל כך מעניינים, היא גם היתה קצרה מדי. ברגע שהיא סיימה להצביע על נקודה אווילית אחת שהיא נתפסה אליה כאל מציינת את חוסר החמימות שלי כלפיה, אמרתי לה 'טוב, אז ביי'. היא נעלבה טיפה ואמרה לי שהיא לא רוצה לסיים את השיחה בכסאח, הרי אנחנו מכירים כבר זמן ממושך (הכוונה להיכרות כללית, הקשר עצמו היה בן שלושה שבועות בקושי). אמרתי לה שאין שום 'כסאח' פשוט לא בא לי לחפור לה ובין כה וכה זה לא מסוג השיחות שאחד מהצדדים מוכן להשתכנע. היא הסכימה והניחה לי לחזור על ה'ביי' שלי. רגע לפני שניתקנו היא הגניבה בזריזות 'רק עצה ידידותית: לבחורה הבא שתבוא - תשקיע יותר' ואז המשיכה 'שבת שלום - ביי'.

אם עד אותו רגע עוד חשבתי שלאחר תקופת צינון אני אחזור לדבר איתה כמו ידידים, ברגע שהטיפ ה"ידידותי" הזה נאמר... חבל על הזמן - אמנם לא רצתה 'כסאח' אבל היא קיבלה.

מעניין שהיא לא שאלה את עצמה למה לא השקעתי בקשר ורק אמרה לעצמה (ולי) ש'היה ניצוץ' וחבל שלא הדלקנו אותו וש'אנחנו אנשים מאוד שונים'.